שלילת הגולה והזהות הספרדית בפרוזה של א"ב יהושע

א"ב יהושע ניצב כאחד מהרומניסטים המשפיעים ובעלי התשוקה האידיאולוגית העמוקה ביותר בישראל, אשר הפרוזה שלו שימשה כלי לבירורים פילוסופיים מעמיקים על הקיום היהודי המודרני. הוא היה תומך בולט של הציונות החילונית ומצדד בלתי מתפשר של המושג המוכר כשלילת הגולה. שלא כמו רבים מבני דורו, יהושע שילב את מורשתו הספרדית עם הציונות הפוליטית שלו כדי לערער על נרטיבים תרבותיים הגמוניים. באמצעות הרומנים המורכבים והמובנים שלו, הוא טען כי חיים יהודיים שלמים יכולים להתממש רק בגבולותיה הפיזיים של מדינה ריבונית.

פילוסופיית שלילת הגולה בכתיבתו של יהושע

ליבת יסוד השקפת עולמו של יהושע טמונה בביקורתו הנוקבת על חיי הגלות, אותה פירט בקובץ המסות המכונן שלו בזכות הנורמליות (שפורסם באנגלית תחת הכותרת Between Right and Right) בשנת 1981. הוא תיאר את הגלות, באמרה מפורסמת, כפתרון נוירוטי שאיפשר היסטורית לקהילות יהודיות להתחמק מתביעות ההגדרה העצמית והאחריות הפוליטית. לפי יהושע, יהודי התפוצות חיים קיום חצוי וחלקי משום שיהדותם מוגבלת לספרה הביתית, הדתית או הפרטית, במקום לחיים אזרחיים אינטגרליים. לתובנות מפורטות יותר על התפתחות הפרדיגמה האידיאולוגית הזו בספרות העברית, הקוראים יכולים לעיין בערך על שלילת הגולה.

ביצירותיו הספרותיות, שלילה פילוסופית זו באה לידי ביטוי כחיפוש אחר נורמליות קיומית באמצעות קרקוע טריטוריאלי ואחריות אזרחית. דמויותיו של יהושע סובלות לעיתים קרובות מפתולוגיה גלותית, המיוצגת על ידי רצון חסר מנוח להישאר בלתי מחויבות או להימלט אל חוף המבטחים של מעמד המיעוט. הרומנים שלו מתארים את ארץ ישראל לא כמקלט מיסטי ורומנטי, אלא כזירה מחוספסת ומאתגרת של חובות אזרחיות יומיומיות. במובן זה, הסיפורת שלו משמשת ככור היתוך שבו הרגליה הסבילים של הגלות מפורקים בכאב ומשתנים לכדי מציאות ישראלית ריבונית.

השבת הזהות הספרדית כחלופה ריבונית

בעוד שספרות תנועת העבודה הציונית המרכזית מיקמה היסטורית את החוויות האירופיות כבסיס ההגמוני של המדינה החלוצית, יהושע הציע נרטיב-נגד מהפכני. כמי שנולד למשפחה ספרדית ותיקה ומיוחסת בירושלים, הוא דחה את התיאורים הטיפוסיים של יהודי המזרח וצפון אפריקה כקורבנות פסיביים של אפליה ממסדית. תחת זאת, יהושע מילא את הפרוזה שלו בדמויות ספרדיות חזקות ובטוחות בעצמן, בעלות ביטחון היסטורי עמוק ושורשיות מבנית באזור. כדי להבין את המסלול הביוגרפי של המחבר ותפקידו בספרות הישראלית, ראו את הביוגרפיה של א"ב יהושע בספרייה היהודית הווירטואלית (Jewish Virtual Library).

על ידי העמדת גיבורים ספרדים במרכז, יהושע קרא תיגר הן על המיסגור האירוצנטרי של הציונות והן על החרדות הגלותיות של ניצולי אשכנז. דמויותיו הספרדיות אינן רדופות על ידי הטראומה המיידית של השואה; תחת זאת, הן מייצגות זיקה מקומית, לבנטינית, למזרח התיכון, הקודמת לתנועה הציונית המודרנית. ביטחון תרבותי זה מאפשר להן לקיים אינטראקציה עם האוכלוסייה הערבית המקומית ועם הגיאוגרפיה הפיזית באופן שפחות מוכתב על ידי חרדה קיומית. עבור יהושע, השקפת העולם הספרדית מספקת מסד בריא ואורגני יותר לזהות ישראלית נורמלית המשולבת בסביבתה האזורית.

עובדות מפתח בטיפולו הספרותי של יהושע

• שושלת מאני: ביצירת המופת שלו משנת 1990, מר מאני, יהושע עוקב אחר משפחה ספרדית לאורך חמישה דורות משנת 1848 ועד 1982, תוך היפוך הסדר הכרונולוגי כדי לחשוף את השורשים ההיסטוריים העמוקים של מאבקיה הקיומיים של המשפחה.
• הדיאלוג המונולוגי: מר מאני משתמש בטכניקה נרטיבית חדשנית המורכבת מחמש שיחות "חד-צדדיות", המאלצות את הקוראים לקחת חלק פעיל בדיאלוג משחזר ולהיות שותפים לכתיבת חייהן הפנימיים המורכבים של הדמויות.
• הנורמליזציה השקטה של מולכו: ברומן שלו משנת 1987, מולכו (שיצא לאור באנגלית תחת הכותרת Five Seasons), הגיבור הספרדי מולכו מנווט בין אבל לזהות לאומית, ומגלם נורמליזציה שקטה ופרגמטית הניצבת בניגוד להיסטריה אידאולוגית.

ניתוח ספרותי של 'מר מאני' ואופקים ספרדיים

קריאה ביקורתית ב-מר מאני חושפת כיצד יהושע שוזר את המוטיב המקראי של עקדת יצחק עם פסיכואנליזה פרוידיאנית כדי לחקור את ההישרדות הלאומית. שושלת משפחת מאני מאוימת על ידי דחף הרס עצמי חוזר ונשנה, המייצג את הסכנה של כניעת העם היהודי לטראומות ההיסטוריות של הגלות. על ידי מיקום הדרמה הרב-דורית במקומות כמו ירושלים, סלוניקי וקונסטנטינופול, יהושע מדגיש רשת יהודית-ים-תיכונית ענפה המאתגרת את ההיסטוריוגרפיה בעלת הדומיננטיות האירופית. ביקורות מפורטות על דינמיקות נרטיביות אלו, אסטרטגיות הנרטיב של המחבר והשקפת עולמו הספרדית ניתן למצוא בכתבי עת אקדמיים כגון Sephardic Horizons.

משמעות לתרבות הישראלית ולזהות הלאומית

בסופו של דבר, הסינתזה של יהושע בין שלילת הגולה לזהות הספרדית שימשה להגדרה מחדש של גבולות הספרות העברית המודרנית והאידיאולוגיה הציונית. בעמידה על כך שזהות יהודית אמיתית יכולה לשגשג רק במולדת ריבונית, הוא קרא תיגר על קהילות התפוצות להעריך מחדש את יחסן למדינת ישראל. בד בבד, באמצעות העלאת ערכה של החוויה הספרדית, הוא הרחיב את הגדרת הזהות הישראלית ושילב אותה עמוק בתוך הלבנט. הפרוזה שלו עומדת כעדות מונומנטלית לאמונה שישראל אינה רק מקלט מפני רדיפות, אלא מפעל לאומי חיוני ומתקן את עצמו.