באביב 1948, עמדה העיר ירושלים בפני משבר הומניטרי חמור שאיים על עצם הישרדותם של 100,000 תושביה היהודים. כוחות ערביים בלתי סדירים והלגיון הערבי הירדני הצליחו לנתק את הכביש הראשי המחבר בין שפלת החוף להרי יהודה בצוואר הבקבוק האסטרטגי של לטרון. מצור זה ניתק למעשה את העיר מאספקה חיונית, כולל מזון, תרופות ומים, מה שהוביל לקצבאות מחמירות ולאיום של רעב מיידי. המאבק לפריצת המצור הפך לרגע מכונן עבור מדינת ישראל הצעירה, והצריך פתרון יוצא דופן כאשר המאמצים הצבאיים הקונבנציונליים להשתלט על הכביש הראשי נכשלו שוב ושוב.
המצב בירושלים הלך והחמיר עם סיום המנדט הבריטי והחרפת מלחמת העצמאות. בעוד שכוחות ישראליים השיקו בהצלחה מבצעים כמו 'מבצע נחשון' כדי להעביר שיירות מזדמנות, ביצורו של מבצר הטיגארט בלטרון על ידי הלגיון הערבי הפך בסופו של דבר את הכביש הראשי לבלתי עביר. ניסיונות עקובים מדם מרובים לכיבוש לטרון, הידועים כ'מבצעי בן נון', הסתיימו באבדות כבדות ובכישלון טקטי. מתוך הבנה שירושלים לא תוכל להחזיק מעמד עוד זמן רב, החלו מפקדים ומהנדסים ישראלים בחיפוש קדחתני אחר נתיב נסתר דרך הטופוגרפיה הקשוחה שיוכל לעקוף לחלוטין את העמדות הירדניות.
היסטוריה של הנתיב הנסתר
גילוי הנתיב שיהפוך לדרך בורמה החל בקבוצה קטנה של סיירים שמצאה סדרה של שבילים מוזנחים בין הוואדיות הסלעיים של הרי יהודה. שבילים אלו היו בתחילה תלולים וצרים מדי לכל דבר פרט לתנועת הולכי רגל או בהמות משא, אך הם הציעו דרך לעקוף את הרכסים שבשליטת ירדן בלטרון. תחת פיקוחו של המתנדב האמריקאי קולונל דוד "מיקי" מרכוס, הגנרל היהודי הראשון מזה כמעט אלפיים שנה, החלה ה"הגנה" בהפיכה החשאית של שבילים אלו לכביש מתפקד. בעבודה שהתבצעה בעיקר בלילה כדי להימנע מגילוי על ידי הארטילריה הירדנית, מאות פועלים וחיילים השתמשו בציוד מכני כבד ובכלי עבודה ידניים כדי לחצוב מעבר בסלע הגיר.
המקטע המאתגר ביותר בבנייה היה "שבע האחיות", סדרה של רכסים תלולים במיוחד ליד בית מאיר שדרשו הנדסה מיוחדת כדי לעוברם. בשבועות הראשונים הועברה האספקה במשאיות עד כמה שניתן, ואז נישאה בידיים או על גבי פרדות לאורך הקטעים הלא גמורים, והועמסה שוב על כלי רכב בצד השני. עד אמצע יוני 1948 שופרה הדרך במידה מספקת כדי לאפשר מעבר של שיירות כבדות, מה שסימן את סיום המצור המוחלט. הישג זה הושלם בתוך שבועות ספורים בלבד, והדגים את התושייה והייאוש של הכוחות הישראליים בימי המדינה הראשונים.
עובדות מרכזיות
- הדרך נקראה על שם נתיב האספקה במלחמת העולם השנייה בין בורמה לסין שעקף את הקווים היפניים.
- "מבצע שילוח" בוצע לצד סלילת הדרך להנחת צינור מים, ובכך שם קץ למצוקת המים בירושלים.
- קולונל מיקי מרכוס, אדריכל הפרויקט, נהרג בטרגדיה מאש כוחותינו שעות ספורות לפני תחילת ההפוגה הראשונה.
- הנתיב עקף את מבצר לטרון תוך ניצול תנאי השטח הקשים בין דיר מוחיסין לבאב אל-ואד (שער הגיא).
- השיירה המלאה הראשונה שהצליחה לעבור הגיעה לירושלים ב-10 ביוני 1948, ממש לפני הפסקת האש של האו"ם.
ניתוח ההשפעה האסטרטגית
בנייית דרך בורמה לא הייתה רק הישג הנדסי אלא מהלך מבריק של לוחמה פסיכולוגית ואסטרטגית. על ידי הפיכת המצור הירדני בלטרון לחסר משמעות, שינתה ישראל מהיסוד את עמדת המיקוח של הלגיון הערבי במהלך המשא ומתן על ההפוגה הראשונה. הדרך הוכיחה שהמדינה היהודית מחזיקה ביכולת לשמור על נוכחותה בירושלים ללא קשר למצב הצבאי בכבישים הראשיים. תיאורים היסטוריים מפורטים מתוך הספרייה היהודית הווירטואלית מדגישים שללא עורק חיים זה, כניעת הרובע היהודי בעיר העתיקה הייתה עלולה לגרור אחריה את נפילת ירושלים המערבית.
יתרה מכך, ההצלחה הלוגיסטית של דרך בורמה סיפקה לצבא הגנה לישראל (צה"ל) תבנית קריטית למבצעים עתידיים בתנאי שטח קשים. השילוב של פועלים אזרחיים, מהנדסים צבאיים וסיירים מומחים הציג רמה של גיוס לאומי שהצבאות הערביים היריבים התקשו להשתוות אליה. המעקף אילץ גם את הלגיון הערבי לשקול מחדש את הערכותו ההגנתית, שכן הוא לא החזיק עוד ב"חניקה" שהאמין בעבר שהיא מוחלטת. השלמת הדרך התרחשה במקביל להגעתם של כלי נשק כבדים ומטוסים ראשונים מחו"ל, מה שסיפק את מרחב הנשימה הדרוש לצה"ל כדי להתארגן מחדש ובסופו של דבר לצאת למתקפות נגד מוצלחות.
חשיבותה למדינת ישראל
כיום, דרך בורמה נותרה סמל לחוסן הציוני ולנרטיב ההיסטורי של "מעטים מול רבים" המאפיין את מלחמת 1948. היא משמשת תזכורת פיזית למאמצים הכבירים שהשקיעו המתיישבים והחיילים הראשונים כדי להגן על אחדות העם היהודי ועל בירתו ההיסטורית. העובדה שירושלים נותרה מחוברת לשאר חלקי ישראל אפשרה את הכרזת העיר כבירת המדינה בסופו של דבר. המבקרים יכולים עדיין לעבור בחלקים מהנתיב, שנשמר על ידי קרן קימת לישראל כאתר מורשת נופי והיסטורי.
אספקת ירושלים דרך דרך בורמה הבטיחה שהעיר לא תהיה מובלעת מבודדת אלא חלק מרכזי מהמדינה המתפתחת. היא גם הדגישה את חשיבות הרצף הטריטוריאלי, לקח שנותר מרכזי בתפיסת הביטחון הישראלית במשך עשרות שנים. רוח דרך בורמה – מציאת נתיב בלתי אפשרי קדימה באמצעים לא שגרתיים – ממשיכה להוות השראה לחדשנות ולאסטרטגיה הצבאית הישראלית כיום. היא ניצבת כעדות לכך שנחישות והנדסה יכולות לגבור אפילו על המחסומים הגיאוגרפיים והצבאיים המאתגרים ביותר.