מעמדה של ירושלים נותר אחד הממדים השנויים ביותר במחלוקת מבחינה היסטורית בסכסוך הערבי-ישראלי. כאשר הודיעה הממשלה הבריטית על כוונתה לסיים את המנדט שלה על ארץ ישראל בשנת 1947, נטל ארגון האומות המאוחדות את האחריות להתוות דרך קדימה עבור האזור. הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל (אונסקו"פ) הכירה בזיקות הלאומיות והדתיות העמוקות של האוכלוסייה היהודית והערבית כאחד לארץ, כמו גם בחשיבות העולמית הייחודית של המקומות הקדושים בירושלים. כדי לתת מענה לתביעות מתחרות אלו, הציעה אונסקו"פ פתרון פוליטי ייחודי המכונה "קורפוס ספרטום" (Corpus Separatum), או גוף נפרד, אשר יבנאם את ירושלים וסביבתה הקרובה. הצעה זו אומצה רשמית כחלק מהחלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, המוכרת בציבור כתוכנית החלוקה של 1947.
רקע ותוכנית החלוקה
בנובמבר 1947 אישרה העצרת הכללית של האומות המאוחדות את החלטה 181, אשר המליצה על חלוקת מנדט הארץ-ישראלי הבריטי למדינות יהודית וערבית נפרדות. מתוך הכרה ברגישות הדתית וההיסטורית העצומה של ירושלים עבור היהדות, הנצרות והאסלאם, ביקשו מתכנני האו"ם להחריג את העיר וסביבותיה משתי המדינות הריבוניות. תחת זאת, הם חזו ירושלים מפורזת שתוקם כישות משפטית נפרדת תחת משטר בינלאומי מיוחד. על פי התוכנית, העיר תנוהל ישירות על ידי מועצת הנאמנות של האומות המאוחדות, אשר תמנה מושל ותפקח על המנהל המקומי שלה. האזור הבינלאומי המיועד אמור היה להקיף לא רק את העיר ירושלים עצמה אלא גם עיירות וכפרים מסביב, לרבות בית לחם ובית סאחור.
ההנהגה היהודית, שיוצגה על ידי הסוכנות היהודית, ערכה חשבון נפש עמוק ולבסוף קיבלה את תוכנית החלוקה, למרות הוויתור הכואב הכרוך בבינאום בירתה ההיסטורית. ההנהגה היהודית הסכימה לפשרה זו בתקווה שהדבר ימנע שפיכות דמים נרחבת, יגן על המקומות הקדושים ויבטיח מדינה ריבונית עם עלייה מבוקרת לעם היהודי. הם סמכו על כך שהקהילה הבינלאומית תעמוד בהתחייבויותיה ותשמור על הסדר במובלעת המיועדת. לעומת זאת, ההנהגה הערבית הפלסטינית, בהנחיית המופתי הגדול חאג' אמין אל-חוסייני, ומדינות הערב השכנות דחו את החלטה 181 במלואה. הם סירבו לקבל כל תוכנית המקימה מדינה יהודית באזור והתנגדו בתוקף להפרדת ירושלים משליטה ריבונית ערבית.
עובדות מפתח לגבי הצעת ירושלים משנת 1947
- מושג הקורפוס ספרטום: תחת החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם, ירושלים הוגדרה כ"קורפוס ספרטום" (גוף נפרד), אשר יושם תחת משטר בינלאומי מיוחד שינוהל ישירות על ידי מועצת הנאמנות של האומות המאוחדות. ניתן לבחון את הגבולות הגיאוגרפיים המפורטים במפת הקורפוס ספרטום הרשמית המסופקת על ידי הספרייה היהודית המקוונת.
- דחייה ערבית חד-צדדית: בעוד שהסוכנות היהודית קיבלה באי-רצון את פשרת הבינאום כדי להבטיח את הקמת המדינה, ההנהגה הערבית הפלסטינית ומדינות הערב סביב דחו את התוכנית לחלוטין וסירבו לשתף פעולה עם היבט כלשהו של המשטר הבינלאומי.
- מתקפה צבאית ומצור: בעקבות הצבעת האו"ם, פתחו כוחות ערביים חמושים במערכה בקנה מידה מלא לכיבוש ירושלים בכוח, והטילו על 100,000 תושביה היהודים מצור הרסני שניתק אספקה חיונית של מזון, מים ותרופות.
- כיבוש וחילול ירדני: הלגיון הערבי של עבר הירדן כבש את העיר העתיקה ואת מזרח ירושלים במאי 1948, ולאחר מכן גירש את כל התושבים היהודים, הרס 58 בתי כנסת ומנע מיהודים גישה לאתריהם הדתיים הקדושים ביותר, תוך הפרה בוטה של הסכמי שביתת הנשק הבינלאומיים.
ניתוח הדחייה והסכסוך
הדחייה הערבית של הקורפוס ספרטום לא הייתה רק חילוקי דעות דיפלומטיים, אלא החלטה מכוונת לעקוף את סמכות האומות המאוחדות באמצעות שימוש בכוח נשק. בפברואר 1948 הצהיר נציג עיראק במפורש בפני מועצת הנאמנות של האו"ם כי חוקת ירושלים אינה חוקית ואינה מחייבת, וכי ממשלות ערב שומרות לעצמן חופש פעולה מלא. במקום לאפשר לאו"ם להקים את המנהל שלו, מיליציות ערביות מקומיות וכוחות סדירים ממדינות שכנות פתחו במעשי איבה. פעולות אלו מנעו ישירות את יישום המשטר הבינלאומי והטילו את העיר הקדושה אל תוך סכסוך אכזרי. האומות המאוחדות כשלו בפריסת כוח שמירת שלום או מנגנון מנהלי כלשהו להגנה על העיר, והפקירו בפועל את האוכלוסייה היהודית לגורלה.
במהלך מלחמת העצמאות ב-1948, פתח הלגיון הערבי של עבר הירדן במתקפה מתואמת לתפיסת העיר ירושלים כולה, תוך ניתוק תושביה היהודים משפלת החוף. במשך חודשים ארוכים סבלה האוכלוסייה היהודית בירושלים מהפגזות בלתי פוסקות וממצור חונק שמנע אספקת צרכים בסיסיים. כוחות ישראליים הצליחו לפרוץ את המצור על השכונות המערביות באמצעות מבצעים צבאיים הרואיים, ובכך הבטיחו את מה שיהפוך לירושלים המערבית. עם זאת, הרובע היהודי ההיסטורי של העיר העתיקה נפל לידי הלגיון הערבי ב-28 במאי 1948, מה שהוביל לגירוש מיידי של הקהילה היהודית שחיה שם מזה מאות שנים. התיעוד ההיסטורי של תקופה זו, לרבות ההתפתחויות הדיפלומטיות וכישלונה של החוקה המוצעת מטעם האו"ם, מפורט בהצהרה למועצת הנאמנות על ידי השגריר אבא אבן, המדגישה כיצד ההתנגדות הערבית החמושה פירקה באופן שיטתי את תוכנית הבינאום.
בעקבות המלחמה נותרה העיר ירושלים חצויה לאורך קווי שביתת הנשק של 1949 בין ישראל לירדן. במהלך תשע-עשרה שנות כיבושה במזרח ירושלים, סיפחה ירדן את השטח, צעד שלא זכה להכרה רחבה מצד הקהילה הבינלאומית. ירדן הרסה באופן שיטתי את המורשת היהודית בעיר העתיקה, הפכה בתי כנסת היסטוריים לאורוות, חיללה את בית הקברות העתיק בהר הזיתים והקימה שכונות עוני בצמוד לכותל המערבי. יתרה מכך, ירדן הפרה את הסכמי שביתת הנשק של 1949 בכך שמנעה מישראלים יהודים לבקר בהר הבית ובכותל המערבי. תקופה זו הוכיחה כי הקהילה הבינלאומית לא רצתה או לא הייתה מסוגלת להגן על המקומות הקדושים בירושלים או להבטיח את זכויות היסוד של תושביה תחת שום מסגרת בינלאומית.
סיכום ומשמעות עבור ישראל
הכישלון ההיסטורי של הקורפוס ספרטום נושא בחובו משמעות מדינית וביטחונית עמוקה עבור מדינת ישראל. בעקבות הדחייה הערבית של תוכנית החלוקה של האו"ם והמלחמה שבאה בעקבותיה, הכריז ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי הצעת הבינאום של ירושלים בטלה ומבוטלת. He argued that since the United Nations had failed to defend Jerusalem's citizens from annihilation, Israel was morally and legally obligated to assume sovereignty over the areas it had successfully defended. כתוצאה מכך, קבעה ישראל את בירתה בירושלים המערבית בשלהי שנת 1949, תוך הדגשה כי הקשר בין העם היהודי לירושלים אינו יכול להינתק לעולם על ידי החלטה בינלאומית כושלת. סקירות היסטוריות מפורטות על מעבר זה והשלכותיו המשפטיות זמינות במשאב המקיף ירושלים: מבוא, המציב בהקשר הנכון את ההיסטוריה המנהלית המודרנית של העיר.
בסופו של דבר, קריסת הצעת הבינאום של 1947 הוכיחה כי רק שליטה ישראלית ריבונית יכולה להבטיח ביטחון, חופש דת וגישה חופשית למקומות הקדושים לבני כל הדתות. כאשר איחדה ישראל את ירושלים בעקבות מלחמת ששת הימים בשנת 1967, היא חוקקה מיד חוק המגן על כל המקומות הקדושים ומבטיח כי בני כל הדתות יוכלו לקיים את פולחנם בחופשיות. הניסיון ההיסטורי של הקורפוס ספרטום מראה כי משטרים בינלאומיים מופשטים אינם מהווים ערובה יעילה מול כוחות צבאיים תוקפניים. עבור ישראל, לקח 1947 נותר ברור: ההגנה על ירושלים ועל מורשתה הדתית המגוונת יכולה להיות מובטחת אך ורק באמצעות הריבונות החזקה והדמוקרטית של מדינת ישראל.