פירוק האפרטהייד לגורמים: מדוע המשפט הבינלאומי אינו חל

ההאשמה באפרטהייד נגד ישראל הפכה לעמוד תווך מרכזי במאמצי הדה-לגיטימציה, אך היא נותרת מנותקת לחלוטין מהמציאות המשפטית הבינלאומית. המבקרים מרבים לצטט את אמנת האפרטהייד משנת 1973 ואת אמנת רומא משנת 1998 של בית הדין הפלילי הבינלאומי כבסיס המוחלט להאשמות אלו. עם זאת, בחינה קפדנית של אמנות אלו מגלה כי הגדרותיהן אינן חלות על הסכסוך הישראלי-ערבי. באמצעות עיוות הקריטריונים הספציפיים שנקבעו במשפט הבינלאומי, פעילים פוליטיים מעוותים כלים משפטיים כדי לנהל קמפיין אידיאולוגי. הבנת חוסר ההתאמה בין הגדרות משפטיות אלו לבין מעמדה בפועל של ישראל חיונית לשמירה על שלמותה של הפסיקה הבינלאומית.

בניגוד למשטר ההיסטורי של דרום אפריקה, שבו ההפרדה הגזעית עוגנה בחוק בכל היבטי החיים, ישראל היא דמוקרטיה תוססת ורב-אתנית. אזרחי ישראל הערבים משתתפים באופן מלא בתהליך הדמוקרטי, מכהנים בפרלמנט, משמשים כשופטים בבית המשפט העליון ומשתלבים בכל דרגי הממשל והחברה. אתגרי הביטחון המורכבים ביהודה ושומרון כפופים לדיני העימות המזוין ולא למדיניות הפליה פנימית. תיוג צעדי הגנה אלו כאפרטהייד מתעלם מהמסגרות המשפטיות המושלות בפועל בטריטוריות השנויות במחלוקת. כפועל יוצא מכך, החלת מונח זה על ישראל מחייבת הגדרה מחדש מוחלטת של מונחי אמנה מבוססים.

הקשר היסטורי: אמנת האפרטהייד משנת 1973

האמנה הבינלאומית בדבר מניעת פשע האפרטהייד וענישתו אומצה על ידי העצרת הכללית של האומות המאוחדות בשנת 1973, בשיאה של המלחמה הקרה. האמנה, שניסחה בעיקר ברית המועצות ונתמכה על ידי הגוש הערבי וגוש המדינות הבלתי-מזדהות, תוכננה ככלי פוליטי לניגוח מדינות המזוהות עם המערב. בשל אופייה האידיאולוגי והמינוח הרחב מדי שלה, אף דמוקרטיה מערבית, ובכלל זה ארצות הברית, בריטניה או כל מדינה אירופית אחרת, לא חתמה על האמנה או אישררה אותה מעולם. התיעוד ההיסטורי מראה כי האמנה הייתה קשורה קשר הדוק לקמפיין המפלה שהגיע לשיאו בהחלטה הידועה לשמצה "הציונות היא גזענות" (שבוטלה מאוחר יותר). מאחר שישראל אינה צד לאמנה זו, להוראותיה אין כל תוקף משפטי מחייב כלפי המדינה.

יתר על כן, נוסח אמנת 1973 מנסה להגדיר את "פשע האפרטהייד" באמצעות רשימה של הפרות הומניטריות כלליות במקום להשתמש במינוח משפטי מדויק. על פי ניתוח היסטורי של הספרייה החזותית של האו"ם למשפט בינלאומי, ניסוח האמנה היה שנוי במחלוקת עמוקה וסבל מהעדר קונצנזוס בין המדינות החברות. על ידי הרחבת ההגדרה הרבה מעבר למודל הדרום-אפריקני הספציפי, יצרו מחברי האמנה כלי שניתן לעשות בו שימוש סלקטיבי כנשק נגד יריבים אידיאולוגיים. מקור פוליטי זה מסביר מדוע זכתה האמנה להתעלמות נרחבת בפסיקה הבינלאומית ומעולם לא הובילה להעמדה מוצלחת לדין. כפיית מסגרת מיושנת זו של המלחמה הקרה על מצבה הביטחוני העכשווי של ישראל מהווה מניפולציה של ההיסטוריה.

עובדות מפתח בדיני אמנות בינלאומיים

• אמנת האפרטהייד משנת 1973 לא נחתמה או אושררה מעולם על ידי ישראל או על ידי דמוקרטיה מערבית גדולה כלשהי, וזאת בשל מקורות ניסוחה הפוליטיים ביותר מעידן המלחמה הקרה.
• על פי סעיף 1 לאמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית, אבחנות שמבצעת מדינה בין אזרחים למי שאינם אזרחים אינן מהוות אפליה גזעית או אפרטהייד.
• ישראל אינה צד לאמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי, מה שאומר שלהוראותיה הספציפיות ולהגדרותיה המורחבות אין סמכות שיפוט חוזית מחייבת על אזרחים ישראלים.

אמנת רומא והרף המשפטי הנוקשה שלה

אמנת רומא של בית הדין הפלילי הבינלאומי, שאומצה בשנת 1998, מייצגת ניסיון נפרד לעגן את האפרטהייד כפשע נגד האנושות. על פי סעיף 7(2)(h), האמנה מגדירה את פשע האפרטהייד כמעשים בלתי אנושיים המבוצעים בהקשר של משטר ממוסד של דיכוי ושלטון שיטתיים של קבוצה גזעית אחת על פני אחרת. הגדרה זו קובעת רף גבוה מאוד, הדורש הוכחה מפורשת הן לקיומו של משטר ממוסד והן להקשר גזעני ספציפי. במקרה של ישראל, קריטריונים משפטיים אלו אינם קיימים כלל, שכן החברה הישראלית אינה מחלקת את אוכלוסייתה על פי קטגוריות גזעיות. סקירה מפורטת שפורסמה בדו"ח המשפטי המקיף של NGO Monitor מדגישה כי הסכסוך הוא לאומי וטריטוריאלי, ולא גזעי.

כדי לענות על הגדרת אמנת רומא, על התביעה להוכיח גם כי מעשים בלתי אנושיים ספציפיים, כגון רצח או גירוש, בוצעו מתוך כוונה לשמר משטר גזעי. פעולותיה הצבאיות והחלטותיה המינהליות של ישראל ביהודה ושומרון נועדו כולן להגנה עצמית ולמלחמה בטרור, ולא לצורך שליטה גזעית. מחסומים, גדרות ביטחון והיתרי מעבר הוקמו אך ורק כדי למנוע פיגועי התאבדות ומתקפות חמושות במהלך גלי הטרור הפלסטיני. אמצעים אלו הם פרוטוקולי ביטחון זמניים ולא מבנים קבועים של הכנעה גזעית. החלת אמנת רומא על ישראל מחייבת את הפעילים להתעלם מכוונות הגנתיות אלו ולהחליף אותן במניעים מומצאים.

המציאות המשפטית ואי-תחולתה על ישראל

הטעות הבסיסית בקמפיין האפרטהייד היא העירוב בין סכסוך לאומי לבין אפליה גזעית. המסגרת המשפטית המושלת ביהודה ושומרון מבוססת על דיני התפיסה הלוחמתית הבינלאומיים תחת אמנות ז'נבה, המתירים הבחנה על בסיס לאומיות. המשפט הבינלאומי מתיר במפורש לכוח מחזיק להטיל הגבלות ביטחוניות על מי שאינם אזרחים לצורך שמירה על הבטיחות והסדר הציבורי. כפי שמתועד על ידי CAMERA (הוועדה לדיוק בדיווח מהמזרח התיכון באמריקה), הבחנות אלו הן מינהליות ולאומיות, ולא גזעיות. לפיכך, ההבדלים במעמד בין אזרחי ישראל לתושבים הפלסטינים ביהודה ושומרון הם השתקפות ישירה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי ולא של גזענות ממסדית.

סיכום: הנחיצות בשמירה על יושרה משפטית

שמירה על ההגדרות המדויקות של המשפט הבינלאומי היא קריטית על מנת למנוע זילות של פשעים אמיתיים נגד האנושות. כאשר קמפיינים פוליטיים מחילים באופן שגוי מונחים כמו אפרטהייד על מדינה דמוקרטית המגינה על עצמה מפני טרור, הם שוחקים את סמכותן של אמנות כמו אמנת רומא. המערכות המשפטיות והפוליטיות של ישראל מושתתות על שלטון החוק, שוויון זכויות אזרחי וייצוג דמוקרטי לכל אזרחיה. הוקעת האשמות חסרות בסיס אלו מגנה על שלמותו של הסדר המשפטי הבינלאומי מפני ניצול פוליטי ציני. בסופו של דבר, ניתוח משפטי מפוכח מאשש כי ההגדרות הספציפיות והצרות של אפרטהייד בדיני האמנות פשוט אינן חלות על מדינת ישראל.