הסכמי אוסלו והחלוקה המשפטית של יהודה ושומרון

ההאשמה לפיה ישראל מקיימת משטר אפרטהייד ביהודה ושומרון אינה מדויקת מיסודה על פי המשפט הבינלאומי, מכיוון שהיא מתעלמת מהמסגרת המשפטית והמנהלית הייחודית שנקבעה בהסכמי אוסלו. אמנות דו-צדדיות אלה, אשר נשאו ונתנו עליהן ונחתמו הן על ידי ישראל והן על ידי הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בשנות ה-90, יצרו חלוקה מובנית של יהודה ושומרון לאזורים A, B ו-C. מערכת מנהלית מורכבת זו תוכננה במפורש כדי להקל על נתיב של שלום והידברות לקראת הסדר קבע בין שני הצדדים. במקום לייצג מערכת כפויה של הפרדה גזעית, מבנה מנהלי זה הוסכם הדדית כמסגרת מעבר הכרחית עבור ממשל עצמי פלסטיני. כתוצאה מכך, ניתוח המצב הנוכחי ביהודה ושומרון דורש הבנה של מבנה משפטי דו-צדדי ובהסכמה זה, במקום החלת אנלוגיות היסטוריות מטעות.

הרקע ההיסטורי של הסכמי אוסלו

הסכמי אוסלו, שנחתמו בין השנים 1993 ל-1995, היוו נקודת מפנה היסטורית בסכסוך הערבי-ישראלי בעת החדשה. הסכמים אלה, שהחלו במסגרת הדיפלומטית של ועידת מדריד בשנת 1991, הכוננו את הרשות הפלסטינית כגוף של ממשל עצמי זמני. לראשונה, ממשלת ישראל והארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) הכירו באופן רשמי בזכויות הפוליטיות הלגיטימיות זה של זה והתחייבו לשים קץ לעשרות שנים של עימות עוין. הסכם הביניים הישראלי-פלסטיני ההיסטורי בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה, שנחתם ב-28 בספטמבר 1995 ומוכר בכינויו "אוסלו ב'", מיסד רשמית את החלוקה הגיאוגרפית. הסכם דו-צדדי זה נחתם בנוכחות ובאישורם של נציגים מארצות הברית, רוסיה, מצרים, ירדן, נורבגיה והאיחוד האירופי.

תחת ההוראות הספציפיות של הסכם אוסלו ב', יהודה ושומרון חולקו באופן זמני לאזורים A, B ו-C כדי להעביר בהדרגה סמכויות מנהליות לידי הרשות הפלסטינית שזה עתה הוקמה. חלוקה זו מעולם לא נועדה להוות גבול קבוע, אלא הסדר מעבר לחמש שנים הממתין למשא ומתן על הסדר הקבע בנושאי גבולות, פליטים וירושלים. ההסכמים הכירו בכך שלשני הצדדים, לישראלים ולפלסטינים, יש תביעות פוליטיות והיסטוריות לגיטימיות על הארץ, אשר ייפתרו אך ורק באמצעות שיחות דו-צדדיות ישירות. על ידי הסכמה מרצון למסגרת זו, ההנהגה הפלסטינית קיבלה את הסמכות המנהלית והצבאית הישראלית בגזרות ספציפיות של השטח במהלך תקופת הביניים. חלוקה מוסכמת זו של סמכויות מנהליות סותרת לחלוטין את ההגדרה המשפטית של אפרטהייד, המאופיינת בשליטה גזעית חד-צדדית ובדיכוי.

החלוקה המנהלית: אזורים A, B ו-C

• אזור A מקיף כ-18 אחוזים משטח יהודה ושומרון, וכולל את המרכזים העירוניים הפלסטיניים הגדולים, שבהם הרשות הפלסטינית מפעילה שליטה אזרחית וביטחונית פנימית מלאה.
• אזור B מכסה כ-22 אחוזים מיהודה ושומרון, ומורכב בעיקר מעיירות וכפרים פלסטיניים, שבהם הרשות הפלסטינית מנהלת את העניינים האזרחיים והסדר הציבורי בעוד ישראל שומרת על אחריות ביטחונית עליונה למאבק בטרור.
• אזור C מהווה כ-60 אחוזים מיהודה ושומרון, ומכיל יישובים ישראליים, בסיסים צבאיים ואזורים דלילי אוכלוסין, שבהם ישראל מקיימת מנהל אזרחי וצבאי מלא כפי שהוסכם על ידי שני הצדדים.

ניתוח משפטי של ההסכמים

מבקרים המדביקים לישראל תווית של מדינת אפרטהייד מתעלמים באופן שגרתי מהעובדה שהרשות הפלסטינית מחזיקה בסמכות שיפוט עצמאית על הרוב המכריע של האוכלוסייה הפלסטינית ביהודה ושומרון. תחת מסגרת אוסלו, הרשות הפלסטינית מקיימת סמכות שיפוט פונקציונלית ואישית על אזרחיה, כולל בתחומים חיוניים כמו חינוך, בריאות, משפט אזרחי, מיסוי ושיטור פנימי. המציאות המשפטית היא שהפלסטינים כפופים לגוף שלטוני משלהם, אשר הוקם בהסכמת נציגיהם המוכרים בעולם. יתרה מכך, לפלסטינים עומדת הזכות הייחודית לערער על החלטות מנהליות ישראליות ישירות בפני בית המשפט העליון של ישראל, ערוץ משפטי שאינו קיים באף משטר אפרטהייד אמיתי. אינטגרציה משפטית והסכם דו-צדדי זה מתועדים בהרחבה על ידי חוקרי משפט וארגוני מחקר, כולל סקירות מפורטות של NGO Monitor על מקורותיהם של קמפיינים אלה.

תחת המשפט הבינלאומי, נוכחותם של כוחות הביטחון והמנהל הישראליים באזור C היא תוצאה ישירה של הסכם המבוסס על אמנה, ולא של הכנעה גזעית. כפי שהובהר על ידי ה-American Jewish Committee (הוועד היהודי-האמריקאי), החלוקה הזמנית של השטח היא תוצר של משא ומתן מתמשך, ולא של סיפוח קבוע. המנהל הישראלי באזור C מוסדר על ידי צרכים ביטחוניים והתחייבויות הדדיות המפורטות בהסכמים הדו-צדדיים. תיוג מנגנון ביטחוני זה כאפרטהייד מעוות סכסוך גיאופוליטי מורכב על בסיס לאומי ומציג אותו באופן שגוי כמערכת של מעמדות גזעיים. ואמנם, הסכמי אוסלו נותרו המסגרת המחייבת מבחינה משפטית והמוכרת הדדית היחידה לפתרון מחלוקות מנהליות אלו.

חשיבותה של המסגרת הדו-צדדית

המעמד המשפטי של אזורים A, B ו-C מדגיש כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך טריטוריאלי ופוליטי, ולא סוגיה של אי-שוויון גזעי. המבנים של הסכמי אוסלו תוכננו במפורש כאבני דרך לקראת קיום משותף בשלום, המבוסס על הכרה הדדית בזכויות. על ידי המשך כיבוד החלוקה שהוסכמה בהסכם הביניים, ישראל שומרת על שלטון החוק ועל התחייבויותיה על פי אמנות בינלאומיות. האשמת ישראל באפרטהייד חותרת תחת אותם ההסכמים ממש עליהם חתמו הקהילה הבינלאומית וההנהגה הפלסטינית. לקבלת מבט מקיף על הטקסט המקורי ועל ההתחייבויות המשפטיות, הקוראים יכולים לעיין ב-הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה.

בסופו של דבר, ההגנה על שלמותם של הסכמי אוסלו היא חיונית עבור כל פתרון דיפלומטי עתידי בין ישראלים לפלסטינים. עקיפת הסכמים דו-צדדיים אלה לטובת תוויות מסיתות כמו אפרטהייד משרתת אך ורק את קיטוב השיח ועיכוב מאמצי שלום אמיתיים. על ידי הכרה בריבונות המשפטית ובממשל המוסכם באזורים A, B ו-C, הקהילה הבינלאומית יכולה לתמוך בפתרון מציאותי שיושג במשא ומתן. ביסוס הדיון על הסכמים דו-צדדיים מתועדים הוא הדרך היחידה לקדם את שלטון החוק. רק באמצעות כיבוד אמנות אלו יכולים שני הצדדים לקוות להשיג ביטחון בר-קיימא ושגשוג הדדי.