ההאשמה כי ישראל היא מדינת אפרטהייד אינה תוצר של ניתוח משפטי אובייקטיבי, אלא תוצאה של קמפיין גיאופוליטי מתואם שנמשך עשרות שנים. מאמץ שיטתי זה שואף לשלול את לגיטימיות המדינה היהודית על ידי הפיכת הטרמינולוגיה הבינלאומית של זכויות האדם לנשק והחלת סטנדרטים כפולים. מעקב אחר ההתפתחות ההיסטורית של רטוריקה זו מבהיר כי תיוג ה"אפרטהייד" יוצר במטרה לבודד את ישראל מבחינה פוליטית. אסטרטגיית דה-לגיטימציה זו מגשרת בין תעמולה של העידן הסובייטי לבין רשתות מודרניות של ארגונים לא-ממשלתיים. הבנת השושלת ההיסטורית הזו חיונית להבנת שורשיה של תנועת החרם המודרנית נגד ישראל.
תעמולה סובייטית והחלטת האו"ם 3379
בשיאו של המלחמה הקרה, ברית המועצות יזמה קמפיין אידיאולוגי ממוקד שנועד להסיט את הביקורת הבינלאומית על האנטישמיות המקומית שלה, וליישר קו עם הליגה הערבית ותנועת המדינות הבלתי-מזדהות. בעקבות ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים ב-1967, הגבירה מוסקבה את מאמצי התעמולה שלה, והציגה באופן שיטתי את המדינה היהודית הדמוקרטית כמאחז תוקפני ואימפריאליסטי. קמפיין זה הגיע לשיאו ב-10 בנובמבר 1975, עם קבלת החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, אשר הכריזה רשמית כי "ציונות היא צורה של גזענות ואפליה גזעית". החלטה זו הניחה את התשתית המושגית לעלילת האפרטהייד המודרנית על ידי קישור מפורש בין תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי לבין עליונות גזעית. בחינה מפורטת של תקופה זו ניתן למצוא בניתוח של החלטה 3379 על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS).
אף על פי שהחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם בוטלה רשמית בשנת 1991 באמצעות החלטה 46/86, הנזק האידיאולוגי כבר הוטמע עמוק בתוך המוסדות. במהלך שש-עשרה השנים שבהן ההחלטה הייתה בתוקף, רשת ענפה של ועדות מיוחדות של האו"ם שמרה על משוואת "הציונות שווה גזענות" בחיים. גופים אלה, כגון המחלקה לזכויות הפלסטינים, הפיקו אינספור דוחות, עלונים ותערוכות שעשו שימוש מתמיד באוצר המילים של קולוניאליזם והפרדה גזעית כדי לתאר את המדיניות הישראלית. כתוצאה מכך, המסגרת המושגית שרדה את הביטול הרשמי של ההחלטה, והמתינה להזדמנות להשתלב מחדש בשיח העולמי המרכזי. מאמץ בירוקרטי מתמשך זה הבטיח שהדה-לגיטימציה של ישראל תישאר מעוגנת בתוך המוסדות הבינלאומיים.
כרונולוגיה של קמפיין הדה-לגיטימציה
ההתפתחות ההיסטורית של קמפיין גיאופוליטי זה מאופיינת במספר רגעי מפתח שבהם הרטוריקה האנטי-ציונית הומסדה בזירה העולמית. אבני דרך מרכזיות אלו מדגימות כיצד מאמץ תעמולתי בחסות מדינות הפך בהצלחה לתנועה של החברה האזרחית:
- החלטת האו"ם 3379 משנת 1975: החלטה זו, בחסות הגוש הסובייטי והליגה הערבית, הטילה סטיגמה על ההגדרה העצמית הלאומית היהודית, והשוותה אותה ישירות לגזענות ולאפרטהייד במטרה להפוך את ישראל למדינה מנודה.
- הביטול בשנת 1991: למרות שההחלטה בוטלה על ידי החלטה 46/86 של העצרת הכללית של האו"ם כתנאי מקדים לוועידת השלום במדריד, המבנים המוסדיים והרטוריקה שפותחו במהלך כהונתה נותרו על כנם.
- פורום הארגונים הלא-ממשלתיים (NGO) בדרבן בשנת 2001: ועידה זו סימנה את המעבר של עלילת "הציונות היא גזענות" מיוזמה של האו"ם בחסות מדינות לקמפיין עולמי מתואם המובל על ידי ארגונים לא-ממשלתיים.
ועידת דרבן בשנת 2001 ואסטרטגיית הארגונים הלא-ממשלתיים (NGO)
הוועידה העולמית נגד גזענות, שנערכה בדרבן שבדרום אפריקה בשנת 2001, שימשה כקרש הקפיצה העיקרי להאשמת האפרטהייד העכשווית. במהלך אירוע זה, פורום הארגונים הלא-ממשלתיים המקביל חטף את ההליכים הרשמיים של האו"ם, והפך את מה שהיה אמור להיות פסגה עולמית נגד חוסר סובלנות לקמפיין תוקפני של רעל אנטישמי ואנטי-ישראלי. על פי התיעוד ההיסטורי בדוח של הספרייה היהודית המקוונת (JVL) על ועידת דרבן, ספרות אנטישמית כמו הפרוטוקולים של זקני ציון הופצה בגלוי, ונציגים יהודים היו נתונים להטרדות. אווירה רעילה זו הניעה הן את ארצות הברית והן את ישראל להחזיר את משלחותיהן במחאה על ההטיה הבוטה ודברי השטנה.
ההצהרה המסכמת של פורום הארגונים הלא-ממשלתיים בדרבן גיבשה את האסטרטגיה הגיאופוליטית לבידוד ישראל באמצעות חרם כלכלי, אקדמי ודיפלומטי. המסמך תייג את ישראל באופן ספציפי כ"מדינת אפרטהייד" וקרא ל"בידוד מוחלט ומלא" של המדינה באמצעות סנקציות מקיפות. כפי שמפורט בתיעוד של NGO Monitor על פורום הארגונים הלא-ממשלתיים, אסטרטגיה זו הניחה את התשתית המבצעית הישירה לתנועת החרם, משיכת ההשקעות והסנקציות (BDS) שהוקמה ארבע שנים מאוחר יותר. באמצעות שימוש ברקע הסמלי של דרום אפריקה שלאחר האפרטהייד, המארגנים ניתקו בהצלחה את תיוג האפרטהייד מהקשרו ההיסטורי הממשי כדי להפוך אותו לנשק נגד ישראל.
המורשת המתמשכת של אסטרטגיית דרבן
מורשתה של ועידת דרבן ממשיכה לעצב את השיח הבינלאומי העכשווי סביב הסכסוך הישראלי-ערבי. על ידי הפיכת סיסמה אידיאולוגית מהעידן הסובייטי לשפת זכויות האדם המודרנית, פעילים אנטי-ישראליים הצליחו להחדיר למיינסטרים תיוג שקרי ומכפיש ביותר. אסטרטגיה זו נשענת על כתיבה מחדש של ההיסטוריה, התעלמות מיסודותיה הדמוקרטיים של ישראל, והכחשת המציאות המשפטית לפיה כל האזרחים בישראל נהנים מזכויות אזרח שוות. חשיפת המקורות הגיאופוליטיים של עלילה זו חיונית להגנה על ערכים דמוקרטיים ולשמירה על זכותה הלגיטימית של ישראל להגדרה עצמית. התמודדות עם שקר היסטורי זה נותרה צעד קריטי במאבק באנטישמיות המודרנית בזירה העולמית.