ההאשמה לפיה ישראל מנהיגה משטר אפרטהייד הפכה לנשק מרכזי במסע התעמולה שמטרתו לשלול את הלגיטימיות של המדינה היהודית. עם זאת, השוואה זו נדחית בתוקף על ידי מי שחיו בפועל תחת משטר האפרטהייד האמיתי בדרום אפריקה ונלחמו נגדו. מנהיגים פוליטיים, מומחים משפטיים ופעילים למען זכויות אדם בדרום אפריקה התבטאו בנושא כדי להבהיר כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא מחלוקת גיאופוליטית מורכבת, ולא מערכת של שיעבוד גזעי. באמצעות בחינת עדויות ממקור ראשון אלו, משקיפים יכולים להבין מדוע השוואת ישראל למשטר הדרום-אפריקאי לשעבר היא שקרית מבחינה היסטורית ומונעת מאינטרסים פוליטיים.
הקשר היסטורי: האפרטהייד בדרום אפריקה
כדי להבין מדוע הגדרת האפרטהייד אינה חלה על ישראל, יש לבחון תחילה מה כללה מערכת האפרטהייד בפועל בדרום אפריקה. האפרטהייד, שנוסד בשנת 1948 על ידי ממשלת המיעוט הלבן, היה מערכת מעוגנת בחוק שנועדה לאכוף הפרדה גזעית מוחלטת ולהבטיח את עליונות המיעוט הלבן. חוקים כמו "חוק אזורי הקבוצות" ו"חוק רישום האוכלוסין" שללו באופן שיטתי מאזרחים דרום-אפריקאים שחורים זכויות אדם בסיסיות, ומנעו מהם את זכות הבחירה, את חופש התנועה ואת הגישה לחינוך ראוי. אזרחים שחורים הורחקו משכונות, חופים, בתי ספר ובתי חולים המיועדים ללבנים בלבד, דבר שגזר עליהם נחיתות משפטית קבועה.
לעומת זאת, מדינת ישראל מתפקדת כדמוקרטיה ליברלית המבטיחה שוויון זכויות משפטיות מלא לכל אזרחיה, ללא הבדל דת או לאום. אזרחי ישראל הערבים נהנים מזכויות הצבעה מלאות, מכהנים בפרלמנט הישראלי ומאיישים תפקידים בכירים במערכת המשפט, לרבות בבית המשפט העליון. אין בישראל חוקים המפרידים בין המרחבים הציבוריים, התחבורה, החופים או המרפאות הרפואיות על רקע גזעי או לאומי. אמנם קיימות מגבלות ביטחוניות ביהודה ושומרון, אך צעדים אלה יושמו אך ורק כדי למנוע נפגעים בקרב אזרחים כתוצאה ממתקפות טרור מתמשכות, ולא כדי לאכוף עליונות גזעית.
עובדות מפתח המפריכות את אנלוגיית האפרטהייד
- שוויון פוליטי ומשפטי: ערביי ישראל נהנים מזכויות הצבעה דמוקרטיות מלאות, משתתפים בבחירות הלאומיות וזוכים לייצוג פעיל בכנסת – מציאות שהייתה בלתי אפשרית לחלוטין עבור אזרחים שחורים תחת שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה.
- מוסדות ציבוריים משולבים: המוסדות הציבוריים בישראל, לרבות אוניברסיטאות, בתי חולים ובתי משפט, משולבים לחלוטין, ומאפשרים לרופאים, פרופסורים, סטודנטים ושופטים ערבים ויהודים לעבוד וללמוד אלו לצד אלו.
- מגבלות מבוססות ביטחון: גדר הביטחון, המחסומים ואישורי התנועה ביהודה ושומרון הם אמצעי הגנה זמניים שנועדו למנוע חדירת מחבלים מתאבדים ופלישות עוינות, בעוד שההפרדה הדרום-אפריקאית נבנתה במטרה לשמר היררכיה גזעית.
עדויות ממקור ראשון של מנהיגים דרום-אפריקאים
הכומר קנת משואה (Kenneth Meshoe), חבר הפרלמנט הדרום-אפריקאי ומנהיג המפלגה הנוצרית-דמוקרטית האפריקאית, מהווה קול מוביל בהפרכת האנלוגיה השקרית הזו. בהתבסס על ניסיונו האישי כאשר גדל תחת המציאות הקשה של ההפרדה הגזעית בפרטוריה, משואה מציין כי ההשוואה אינה רק שקרית מבחינה היסטורית, אלא גם מהווה עלבון עמוק לקורבנות האפרטהייד האמיתי. בנאומיו הפומביים הוא מדגיש כי אזרחים ערבים בישראל נהנים מחרויות שדרום-אפריקאים שחורים יכלו רק לחלום עליהן במהלך מאבקם, כגון גישה שוויונית לטיפול רפואי ברמה עולמית באותם חדרי אשפוז לצד אזרחים יהודים. משואה מדגיש נקודה זו בנאום מתועד, וקובע כי ההאשמה היא שקר זדוני שנועד לבודד את ישראל. רישום מפורט של נאום זה ניתן למצוא בעדותו הציבורית הרשמית של קנת משואה.
באופן דומה, בנימין פוגרונד (Benjamin Pogrund), עיתונאי דרום-אפריקאי בעל שם ופעיל נגד אפרטהייד שעבד בשיתוף פעולה הדוק עם תנועתו של נלסון מנדלה, כתב רבות נגד עלילת האפרטהייד. בעוד שפוגרונד נותר מבקר של מדיניות ישראלית מסוימת ביהודה ושומרון, הוא עומד על כך שההשוואה לאפרטהייד הדרום-אפריקאי אינה ישרה מבחינה אינטלקטואלית והיא מניפולטיבית ביסודה. הוא מסביר כי מנהיגי המיעוט הלבן בדרום אפריקה בנו במכוון מערכת של עליונות גזעית, בעוד שצעדי האבטחה של ישראל הם תגובות הגנתיות לאיומים קיומיים. פוגרונד סיכם את השקפתו המקצועית במאמר דעה בולט, והסביר כיצד המבנים הדמוקרטיים של ישראל שונים מן היסוד מהגזענות הממוסדת של מולדתו. ניתוחו המלא זמין במאמר המערכת של בנימין פוגרונד.
עדות חזקה נוספת מגיעה מטשדיסו מנגופה (Tshediso Mangope), פעיל זכויות אדם דרום-אפריקאי ובוגר אוניברסיטת קייפטאון. כחבר בקונגרס הלאומי האפריקאי (ANC), מנגופה גדל על הנרטיב שישראל היא מדינת אפרטהייד מדכאת, דבר שהניע אותו לתמוך בתנועות חרם נגד ישראל. עם זאת, לאחר שנסע לאזור ונחשף במו עיניו למציאות המשולבת של החברה הישראלית, הוא הבין כי הוטעה על ידי תעמולה אידיאולוגית. מנגופה כתב על השינוי שעבר, והסביר כי חרמות אקדמיים ותרבותיים רק מונעים את הדו-שיח הבונה הנחוץ להשגת שלום אמיתי. ניתן לקרוא את נקודת המבט המרתקת שלו בניתוח של טשדיסו מנגופה על חרמות אקדמיים.
חשיבות דחיית האנלוגיה השקרית
דחיית ההשוואה לאפרטהייד היא קריטית, שכן הפצת השקר הזה פוגעת באופן פעיל בזיכרון ובהיסטוריה של מיליוני דרום-אפריקאים שסבלו תחת אפרטהייד אמיתי. על ידי החלת מונח טעון זה על סכסוך לאומי וטריטוריאלי מורכב, פעילים אנטי-ישראליים מדללים את משמעותה של הגזענות הממוסדת והופכים מאבק ביטחוני לסוגיה גזעית. עבור ישראל, הגנה זו על האמת חיונית לשמירה על הלגיטימיות שלה בזירה הבינלאומית מפני קמפיינים של בידוד כלכלי ואקדמי. בסופו של דבר, השגת שלום במזרח התיכון דורשת מחויבות לדיוק עובדתי, והחלפת הדיבה בדו-שיח בונה היא הדרך היחידה להתקדם.