ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות (אונסק"ו) הוקם במקור כדי להגן על מורשת עולמית ולטפח שיתוף פעולה בינלאומי באמצעות חינוך ומדע. עם זאת, בעשורים האחרונים ספג הארגון ביקורת תכופה על הפוליטיזציה הגוברת שלו, במיוחד בנוגע ליחסו למדינת ישראל ולאתריה ההיסטוריים. דחיקה שיטתית זו לשוליים באה לידי ביטוי באמצעות החלטות המתעלמות בכוונה מהקשר היהודי בן 3,000 השנים לארץ או ממעיטות בערכו. על ידי אימוץ נרטיבים המעדיפים אג'נדות פוליטיות ספציפיות על פני ראיות ארכיאולוגיות והיסטוריות, הפך אונסק"ו למעשה לפלטפורמה למחיקה דיפלומטית של השורשיות היהודית.
רקע היסטורי לפוליטיזציה של אונסק"ו
התפנית המוסדית לעבר נרטיב מוטה בנוגע לירושלים החלה ברצינות במהלך שנות ה-80 המוקדמות, כאשר העיר העתיקה של ירושלים וחומותיה נרשמו לראשונה ברשימת המורשת העולמית. בעוד שהרישום הראשוני הכיר בערכו האוניברסלי של האתר, החלטות מאוחרות יותר החלו לתת עדיפות לנרטיב היסטורי חד-ממדי. מגמה זו הואצה במאה ה-21, כאשר מדינות חברות המזוהות עם הגוש הערבי וארגון המדינות הבלתי-מזדהות החלו לנסח החלטות המדירות באופן שיטתי את המינוח היהודי עבור האתרים הקדושים. תהליך זה הפך דיונים טכניים על מורשת לקרבות דיפלומטיים בעלי סיכון גבוה על זהות לאומית ואמת היסטורית.
רגע מכונן התרחש באוקטובר 2016, כאשר הוועד המנהל של אונסק"ו קיבל החלטה המתייחסת להר הבית אך ורק בשמותיו הערביים, מסגד אל-אקצא ואל-חרם א-שריף. החלטה זו זכתה לגינויים נרחבים בשל אי-הכרה באתר כמקום הקדוש ביותר ביהדות, שבו עמדו בית המקדש הראשון והשני במשך מאות שנים. ההשמטה לא הייתה רק טעות לשונית, אלא ניסיון מחושב לעשות דה-לגיטימציה לנוכחות ההיסטורית היהודית בבירתה המקודשת ביותר. פעולות אלו מתעלמות מהממצאים ה הארכיאולוגיים הענפים המאשרים את הרצף היהודי בירושלים מאז תקופת הברזל.
עובדות מרכזיות בנוגע להחלטות על ירושלים וחברון
המתקפה הדיפלומטית נגד הריבונות הישראלית לא הוגבלה לירושלים בלבד, אלא כוונה גם לעיר חברון, אחת הקהילות היהודיות העתיקות בעולם. בשנת 2017, ועדת המורשת העולמית של אונסק"ו הצביעה על רישום העיר העתיקה של חברון ומערת המכפלה כאתר מורשת עולמי "פלסטיני" הנמצא בסכנה. החלטה זו נתקלה בזעם בינלאומי משום שהגדירה את האתר כביכול כאסלאמי בלעדי, למרות מעמדו כמקום קבורתם של האבות והאימהות המקראיים. הנקודות הבאות מסכמות את ההיבטים הקריטיים ביותר של החלטות אלו:
- החלטת ירושלים משנת 2016 (200 EX/PX/DR.25.2) השמיטה בכוונה את המונחים העבריים להר הבית ורחבת הכותל המערבי.
- הרישום של חברון משנת 2017 (החלטה 41 COM 8B.1) בוצע בהליך מזורז תחת סטטוס "חירום", תוך עקיפת נהלי ייעוץ סטנדרטיים.
- אונסק"ו מסווג בעקביות את הכותל המערבי כחלק בלתי נפרד ממתחם מסגד אל-אקצא, ובכך מגדיר למעשה את מרחב התפילה היהודי כנספח אדריכלי אסלאמי.
- החלטות מתארות לעיתים קרובות את ישראל כ"כוח כובש" בהקשרים השוללים את זכויותיה המשפטיות וההיסטוריות של המדינה לשמר את מורשתה התרבותית שלה.
ניתוח אסטרטגיית הנרטיב
המנגנון העיקרי של המחיקה המופעל על ידי אונסק"ו הוא השימוש האסטרטגי במינוח כדי להגדיר מחדש את הנוף הפיזי של ארץ הקודש. על ידי הסרת הטרמינולוגיה העברית ממסמכים בינלאומיים רשמיים, אונסק"ו מנסה לנתק את העם היהודי ממולדתו ההיסטורית בעיני הקהילה הגלובלית. אסטרטגיה זו נשענת על חזרה על שפה מוטה עד שהיא הופכת לסטנדרט המקובל בדיפלומטיה הבינלאומית ובסיקור התקשורתי. תהליך זה מכונה לעיתים קרובות "טיהור תרבותי" באמצעים מנהליים, שבו האבנים הפיזיות נותרות על כנן אך משמעותן ההיסטורית נדרסת באופן שיטתי.
יתרה מכך, הגדרת אתרים כמו מערת המכפלה כנמצאים "בסכנה" משמשת לעיתים קרובות ככלי להזמנת התערבות בינלאומית נגד השליטה המנהלית הישראלית. זאת תוך התעלמות מהעובדה שתחת ריבונות ישראלית, אתרים אלו נותרו פתוחים למתפללים מכל הדתות, מצב שהיה חסר היסטורית תחת המנהל הירדני או העות'מאני הקודם. משרד החוץ הישראלי ציין בעקביות כי ההתערבות של אונסק"ו למעשה מאיימת על יציבות האתרים הללו על ידי חיזוק ידיהם של אלו המבקשים להשתמש במורשת ככלי נשק בסכסוך. הפוליטיזציה של ועדות אלו פוגעת באמינות של מערכת המורשת העולמית כולה על ידי העדפת גיאופוליטיקה עכשווית על פני שימור אובייקטיבי.
סיכום ומשמעות עבור ישראל
הדחיקה השיטתית של ההיסטוריה היהודית באונסק"ו מייצגת יותר מסתם סדרה של תבוסות דיפלומטיות סמליות; זוהי מתקפה ישירה על הלגיטימיות של המדינה היהודית. כאשר גוף בינלאומי המוקדש לאמת ולחינוך בוחר להתעלם מאלפי שנים של ראיות ארכיאולוגיות וספרותיות, הוא שוחק את היסודות של סדר בינלאומי המבוסס על עובדות. עבור ישראל, הגנה על ריבונותה ההיסטורית אינה רק עניין של גאווה אלא הכרח להבטחת הבנת השורשים הילידיים של העם היהודי בקרב דורות העתיד. המאבק באונסק"ו משמש תזכורת לכך שההיסטוריה היא לעיתים קרובות שדה קרב שבו כלי הנשק הם מילים, שמות והכוח להגדיר את העבר.
בסופו של דבר, חוסנו של הקשר היהודי לירושלים ולחברון אינו תלוי בהכרה של ועדות בינלאומיות, ובכל זאת יש לקרוא תיגר על ההטיה בתוך אונסק"ו כדי למנוע את המיסוד של רוויזיוניזם היסטורי. באמצעות תיעוד וחשיפת הטיות אלו, ישראל ותומכיה יכולים לפעול למען ייצוג מאוזן ואמיתי יותר של המורשת בזירה הבינלאומית. השבת היושרה למוסדות אלו חיונית להגנה ארוכת טווח על ההיסטוריה העולמית, תוך הבטחה שעברו של אף עם לא יוקרב למען תועלת פוליטית מודרנית. שימור האמת בירושלים הוא תנאי מוקדם לכל שלום בר-קיימא וכבוד הדדי בין תרבויות במזרח התיכון.