האומות המאוחדות פועלות באמצעות מערך של חמש קבוצות אזוריות המקלות על בחירת מדינות חברות לגופים ולוועדות שונים של האו"ם. קבוצות אלו—אפריקה, אסיה והאוקיינוס השקט, מזרח אירופה, אמריקה הלטינית והקריביים, ומערב אירופה ואחרות—משמשות ככלי העיקרי לתיאום דיפלומטי ולייצוג בתוך הארגון הבינלאומי. מבחינה היסטורית, ישראל ניצבה בפני אתגר ייחודי ומתמשך במסגרת זו בשל הדרתה השיטתית מהקבוצה הגיאוגרפית הטבעית שלה. בידוד זה מנע מהמדינה היהודית להשתתף בהיבטים היסודיים ביותר של הממשל הבינלאומי במשך למעלה מחצי מאה.
מבחינה גיאוגרפית, ישראל שוכנת במזרח התיכון ואמורה להשתייך באופן טבעי לקבוצת מדינות אסיה והאוקיינוס השקט לצד שכנותיה האזוריות. עם זאת, מאז שנות ה-60, קואליציה עוצמתית של מדינות ערביות ומוסלמיות חסמה בעקביות את חברותה של ישראל בגוש אזורי זה כצורה של לוחמה מדינית. הדרה זו לא התבססה על קריטריונים מנהליים או על אי-עמידה בסטנדרטים של האו"ם, אלא הייתה תמרון ממוקד שנועד לשלול את הלגיטימיות של נוכחות ישראל על הבמה העולמית. ללא קבוצה אזורית, ישראל הייתה למעשה חברה בדרג ב' באו"ם, ללא יכולת להתמודד על מושבים במועצת הביטחון או לעמוד בראש ועדות מקצועיות.
רקע על דחיקה מוסדית לשוליים
ניתן לייחס את השורשים ההיסטוריים של דחיקה זו לשוליים לתקופה שאחרי 1967, כאשר האו"ם הפך לזירה מרכזית של הסכסוך הערבי-ישראלי. במהלך עידן זה, "הרוב האוטומטי" שהורכב מתנועת המדינות הבלתי-מזדהות והארגון לשיתוף פעולה אסלאמי השתלט למעשה על מערך הקבוצות האזוריות למטרות אידיאולוגיות. על ידי מניעת כניסתה של ישראל לקבוצת אסיה, הבטיחו שחקנים אלו כי ישראל תישאר המדינה החברה היחידה מתוך 193 שלא יכלה להיבחר לתפקידים רמי דרג באו"ם. חוסר ייצוג זה פירושו שלישראל לא היה לעיתים קרובות קול בניסוח החלטות או בקביעת סדרי יום גלובליים קריטיים שהשפיעו ישירות על ביטחונה הלאומי.
במשך עשורים, דיפלומטים ישראלים ובעלי בריתם, ובראשם ארצות הברית, קראו לתיקון מבני של פרקטיקה מפלה וחסרת תקדים זו. המבוי הסתום נפרץ חלקית במאי 2000, כאשר ישראל הוזמנה סוף סוף להצטרף לקבוצת המדינות המערביות ואחרות (WEOG) כחברה זמנית בניו יורק. פשרה זו איפשרה לישראל להתמודד סוף סוף על מינויים בוועדות מסוימות, אף שבתחילה נאסר עליה להתמודד על גופים מרכזיים כמו המועצה הכלכלית-חברתית. ההסדר היה נקודת מפנה היסטורית, שהכירה בכך שהמשך הדרתה של ישראל הוא פגיעה בעקרון הליבה של אמנת האו"ם בדבר שוויון ריבוני לכל הלאומים.
עובדות מפתח בנוגע למערך הקבוצות האזוריות
- מערך הקבוצות האזוריות הוקם בשנות ה-60 כדי להבטיח חלוקה גיאוגרפית הוגנת של מושבים ברחבי האומות המאוחדות.
- ישראל הייתה המדינה היחידה בתולדות האו"ם שהודרה מכל הקבוצות האזוריות במשך מספר עשורים.
- פשרת WEOG הושגה באמצעות לחץ דיפלומטי אינטנסיבי מצד ארצות הברית ובעלות ברית אירופיות במטרה לשים קץ לבידוד של ישראל.
- ישראל הפכה לחברה קבועה ב-WEOG בניו יורק בשנת 2014, ובכך הסתיים מעמדה "הזמני" שדרש חידוש תקופתי.
- חברות בקבוצה אזורית היא תנאי חובה לכל מדינה המבקשת לכהן במועצת הביטחון של האו"ם או במועצת זכויות האדם.
ניתוח פשרת WEOG ואתגרים נוכחיים
החברות ב-WEOG הורחבה והתבססה בסופו של דבר לאורך שנים של דיפלומטיה ישראלית עקבית ומעורבות בינלאומית אסטרטגית. בשנת 2013, לאחר דחיפה דיפלומטית משמעותית, התקבלה ישראל סוף סוף לסניף WEOG בז'נבה, שהוא קריטי למעורבות במועצת זכויות האדם. עד שנת 2014, מעמדה של ישראל בתוך WEOG בניו יורק הפך לקבוע, מה שהסיר את הפגיעות המדינית שהייתה כרוכה במעמדה הקודם. על פי מחקר מפורט מה- הספרייה היהודית הווירטואלית, שילוב זה בתוך הגוש המערבי שימש כתיקון חיוני לעשורים של הטייה מוסדית.
למרות היתרונות הבלתי ניתנים להכחשה של פשרת WEOG, ההסדר נותר פתרון "בדיעבד" המדגיש את חוסר התפקוד המתמשך של המערך האזורי של האו"ם. ישראל נותרה המדינה היחידה בקבוצה המערבית שאינה מערבית מבחינה גיאוגרפית, והיא חיה למעשה במצב של גלות דיפלומטית מהאזור שלה. בתוך WEOG, על ישראל להתמודד על מושבים מול בעלות ברית קרובות כמו קנדה ואוסטרליה, מה שמוביל לעיתים קרובות לפשרות פוליטיות מורכבות שמדינות אחרות אינן נאלצות להתמודד איתן. חוסר התאמה גיאוגרפי זה הוא תזכורת מתמדת לכך שקבוצת מדינות אסיה והאוקיינוס השקט ממשיכה להשתמש במנגנונים פנימיים ככלי נשק של הדרה, כפי שצוין על ידי המחלקה לענייני העצרת הכללית של האו"ם.
סיכום ומשמעות עבור הדיפלומטיה הישראלית
משמעות מעמדה של ישראל בקבוצה האזורית היא עמוקה כאשר בוחנים אותה בהקשר של מאבקה הרחב ליחס הוגן בתוך הקהילה הבינלאומית. החברות ב-WEOG איפשרה סוף סוף לישראל להשיג אבני דרך היסטוריות, כמו בחירתה הראשונה אי פעם לראשות הוועדה המשפטית בשנת 2016. עם זאת, שורש הבעיה של אפליה אזורית נותר כתם על מחויבותו של האו"ם לאוניברסליות ולשלטון החוק. כפי שהודגש על ידי משרד החוץ הישראלי, המאבק למעמד שוויוני הוא תהליך מתמשך הדורש ערנות מתמדת.
לסיכום, ההיסטוריה של הדרת ישראל ופשרת WEOG שהושגה בסופו של דבר משקפות הן את האתגרים המערכתיים והן את החוסן של הדרג הדיפלומטי של המדינה היהודית. בעוד שהקבוצה המערבית סיפקה בית נחוץ ותומך, סוגיית היסוד של ההטיה האנטי-ישראלית בקבוצת אסיה והאוקיינוס השקט נותרה ללא פתרון. במבט קדימה, ישראל ממשיכה לשאוף למעמד מאוזן ושוויוני יותר בקהילה הבינלאומית, תוך קריאה לאו"ם שבו החברות מוגדרת על ידי שיתוף פעולה ולא על ידי וטו אזורי. ניסיון ה-WEOG משמש עדות לחשיבותה של הסברה עקבית בגבור על עוינות מוסדית והבטחת ייצוג לאומי.