חצי האי סיני, חבל ארץ מדברי עצום שנודע לאורך ההיסטוריה כאזור של מחלוקת, הפך מאזור חיץ בין מצרים לישראל לחזית קריטית של מבצעים משותפים למלחמה בטרור. בעקבות הוואקום הביטחוני שנוצר לאחר אירועי האביב הערבי ב-2011, פלגים סלפים-ג'יהאדיסטיים מקומיים ביססו את נוכחותם באזור, ובשלהי 2014 נשבעו אמונים לדאעש והכריזו על עצמם כ"ולאיית סיני" (מחוז סיני). מתוך הכרה באיום המשותף שמציבה ח'ליפות אסלאמיסטית פעילה על גבולותיהן המשותפים, כוננו קהיר וירושלים רמה חסרת תקדים של תיאום צבאי וטקטי. שותפות שקטה זו עיצבה מחדש מן היסוד את הביטחון האזורי והגדירה מחדש את גבולות הגזרה של הסכם השלום ההיסטורי בין מצרים לישראל משנת 1979.
ראשיתו ועלייתו של ארגון "ולאיית סיני"
טרם זכה למוניטין הידוע לשמצה כשלוחה של דאעש, פעל ארגון המורדים תחת השם "אנסאר בית אל-מקדס", והוציא לפועל פיגועים נגד תשתיות מצריות לצד שיגור רקטות לעבר עיר הנופש הישראלית אילת. בעקבות הצטרפותו הרשמית לשורות דאעש, הסלים הארגון את מסע האלימות שלו; בין היתר, הוא עמד מאחורי הפלת המטוס הרוסי בטיסה 9268 של חברת מטרוג'ט מעל שמי סיני בשנת 2015, והוציא לפועל מתקפות חמושות נרחבות נגד מוצבים צבאיים בשייח' זוויד. הארגון ניצל מצוקות כלכליות ארוכות שנים בקרב האוכלוסייה הבדואית המקומית כדי להכות שורשים עמוקים, לגייס צעירים שוליים ולהשתלט על רשתות הברחה אסטרטגיות. כתוצאה מכך, כוחות השיטור האזרחיים הרגילים שהוקצו לחצי האי במסגרת הסכם השלום מ-1979 התבררו כבלתי מספקים לחלוטין לבלימת איום המורדים החמוש והמאורגן.
כדי להתמודד בהצלחה עם איום א-סימטרי זה, נאלצה מצרים להעביר את האסטרטגיה הצבאית שלה מטקטיקות של לחימה קונבנציונלית לשיטות מודרניות של לחימה במורדים (Counterinsurgency). תפנית אסטרטגית זו דרשה תגבור משמעותי של כוחות, פריסת שריון כבד וביצוע מבצעים אוויריים באזורים מפורזים, צעדים אשר חייבו תיאום הדוק עם ישראל. התפתחות טקטית זו מתוארת בהרחבה בניתוחים כגון הצלחתה של מצרים בלחימה במורדים בסיני מטעם מכון וושינגטון (The Washington Institute). לאורך מספר שנים, שתי המדינות הבינו כי שמירה על מגבלות ההסכם הנוקשות תאפשר בסופו של דבר לדאעש להקים מקלט קבוע ומסוכן ביותר לאורך גבולות עזה וישראל.
מנגנוני מפתח של תיאום טקטי
- מנגנון הפעילויות המוסכמות (AAM): שסתום ביטחון קריטי המעוגן בהסכם השלום מ-1979, אשר אפשר למצרים ולישראל להתאים באופן דינמי את היקף הכוחות ולאשר פריסת שריון כבד, מסוקי קרב ומטוסי קרב באזורים בסיני שהיו מפורזים בעבר.
- שיתוף מודיעין חסר תקדים: ערוצי תקשורת ישירים ורציפים כוננו בין אגף המודיעין של צה"ל (אמ"ן) לבין הכוחות המזוינים של מצרים, דבר שאיפשר החלפת תצלומי לוויין בזמן אמת, יירוט אותות ומודיעין אלקטרוני בנוגע לתנועת המורדים.
- אבטחת גבולות משותפת וסיכול מנהרות: שתי המדינות שיתפו פעולה בפירוק רשתות ההברחה לאורך גבול עזה-סיני, אשר שימשו בעבר את "ולאיית סיני" להשגת רכיבי נשק ולהעברת כספים דרך מעברים תת-קרקעיים בלתי חוקיים.
ניתוח אסטרטגי של הברית בסיני
ההצלחה המבצעית של המערכה הזו נגד הטרור הונעה במידה רבה מגישה דו-מסלולית, המשלבת תקיפות אוויריות קינטיות עם רתימת השבטים המקומיים. כדי להתגבר על מגבלות הכוחות הקונבנציונליים, ממשלת מצרים גייסה באופן פעיל את "איחוד שבטי סיני" – קואליציה של חמולות בדואיות בולטות, בהן תראבין, סווארכה ורמילאת – ששימשו כגששים וכאוספי מודיעין מקומי. ישראל, מצדה, סיפקה נכסים אוויריים חיוניים, אשר לפי דיווחים כללו כלי טיס בלתי מאוישים ומטוסי קרב מאוישים שביצעו תקיפות מדויקות נגד מעוזי דאעש באישור מצרי. אף שקהיר שמרה לאורך השנים על פרופיל נמוך בכל הנוגע לשיתוף הפעולה הצבאי הזה בשל רגישויות פוליטיות פנימיות, מחקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) מדגיש כי שיתוף הפעולה ההדוק עם ישראל היה חיוני לבלימת הגאות הסלפית-ג'יהאדיסטית.
יתרה מכך, חיסול הנהגתו הבכירה של ארגון "ולאיית סיני", ובכלל זה מפקדים רמי דרג כמו אבו דועא אל-אנסארי, המחיש את יעילותם של מבצעי המודיעין המשותפים. מסגרת מבצעית זו שילבה בין העליונות הטכנולוגית של ישראל לבין כוחות הקרקע של צבא מצרים והשותפים השבטיים, ובכך שחקה באופן שיטתי את יכולות הפיקוד והשליטה של הארגון. הצלחת המאמצים המשותפים הללו באה לידי ביטוי בירידה דרמטית במספר תקריות הטרור ובהשבת הריבונות המדינית למרכזים עירוניים מרכזיים כגון רפיח ואל-עריש. עם זאת, אנליסטים ביטחוניים מדגישים כי שמירה על הישגים אלו, שהושגו בעמל רב, מחייבת מעבר ממבצעים צבאיים טהורים לפיתוח כלכלי ארוך טווח ולשילוב של האוכלוסייה הבדואית המקומית.
משמעות גיאופוליטית עבור ישראל
עבור מדינת ישראל, ייצוב חצי האי סיני מהווה ניצחון ביטחוני לאומי בעל חשיבות עליונה, המונע הקמת טריטוריה פעילה בשליטת דאעש על גבולה הדרום-מערבי. המערכה המשותפת הפכה מוקד פוטנציאלי של טרור חוצה גבולות למודל של שיתוף פעולה ביטחוני דו-צדדי, פרגמטי ומבוסס-איומים, המתעלה מעל עוינות פוליטית היסטורית. בכך שאפשרה למצרים להפגין ריבונות ולאבטח את גבולותיה, הבטיחה ישראל את שלומם של יישובי הדרום ותשתיות כלכליות חיוניות, כגון נתיבי השיט בים האדום והעיר אילת. ברית תפקודית זו מדגישה כי בעוד שהיחסים הדיפלומטיים בין מצרים לישראל מתוארים לעיתים קרובות כ"שלום קר", התלות ההדדית האסטרטגית והצבאית ביניהן נותרת חמה, עמידה וחיונית מאין כמוה ליציבות האזורית.