מאז חתימת הסכמי קמפ דיוויד ההיסטוריים בשנת 1978 והסכם השלום הדו-צדדי בשנת 1979, ישראל ומצרים מקיימות מערכת יחסים יציבה אך מוגבלת ביותר, המכונה לרוב "שלום קר". בעוד שהקשרים הדיפלומטיים, הצבאיים והמודיעיניים הרשמיים בין ירושלים לקהיר נותרו תפקודיים ביותר וחיוניים מבחינה אסטרטגית, נורמליזציה אזרחית ותרבותית נתקלת בהתנגדות פעילה מצד החברה האזרחית המצרית. נתק זה בין שיתוף הפעולה הביטחוני ברמת המדינה לבין העוינות ברמת הציבור מדגיש את החסמים המערכתיים העמוקים שהציבו איגודים מקצועיים, אליטות אינטלקטואליות וכלי תקשורת ממלכתיים. כתוצאה מכך, מערכת היחסים נותרה פרדוקס של ברית צבאית איתנה לצד חרם תרבותי וחברתי מקיף.
רקע היסטורי של השלום הקר
היסודות למערכת יחסים מוגבלת זו הונחו בתקופת נשיאותם של אנואר סאדאת וחוסני מובארק, אשר איזנו בין התחייבויות לאמנות בינלאומיות לבין יציבות פנימית. כבר מההתחלה, ההנהגה המצרית התנגדה לפרשנות המרחיבה של ישראל לנורמליזציה, והעדיפה במקום זאת להגביל את המגע למינימום ההכרחי הנדרש לשמירה על השלום. כדי לפייס את המבקרים מבית ואת המתנגדים הפוליטיים, המשטר איפשר לקבוצות בחברה האזרחית, לאיגודים מקצועיים ולמפלגות אופוזיציה להוביל קמפיינים תוקפניים נגד נורמליזציה. הסכם משתמע זה אפשר למדינה לקצור את הפירות האסטרטגיים של השלום, כגון סיוע צבאי אמריקאי והחזרת חצי האי סיני, תוך הגנה על עצמה מפני האשמות בבגידה בעניין הערבי.
כתוצאה מכך, כלי התקשורת שבשליטת המדינה ותוכניות הלימודים במצרים המשיכו להנציח סטריאוטיפים שליליים על ישראל וההיסטוריה היהודית, ובכך שמרו למעשה על המרחב הציבורי עוין לכל התקרבות אמיתית. חוקרים המנתחים דינמיקה זו בפרסום מחקר של INSS ציינו כי "השלום הקר" צמח מתוך הסכם מעודן בין המדינה לחברה האזרחית. במהלך העשורים, הסחר הדו-צדדי נותר מינימלי, ומאמצים ראשוניים לשיתוף פעולה לא-צבאי, כמו חילופי ידע חקלאי או אספקת גז טבעי מצרי, קרסו בסופו של דבר בשל התנגדות מקומית. למרות אתגרים אלה, מנגנוני הביטחון הבסיסיים של חוזה 1979 נותרו שלמים לחלוטין, ויצרו מערכת יחסים דו-מסלולית שנמשכת עד היום.
עובדות מפתח על יחסי מצרים-ישראל
- הסכם השלום משנת 1979 מנע בהצלחה מעשי איבה מזוינים בין מצרים לישראל במשך למעלה מארבעה עשורים, תוך שמירה על הסכמים צבאיים ודיפלומטיים שלמים לחלוטין למרות מלחמות אזוריות.
- יוזמת אזורי התעשייה המועדפים (QIZ), שהוקמה בשנת 2004, נותרת הגשר הכלכלי המצליח ביותר, המאפשר למפעלים מצריים ליהנות מזכויות ייצוא פטורות ממכס לארצות הברית, כל עוד מוצריהם מכילים לפחות 10.5 אחוזים של רכיבים מתוצרת ישראל.
- האיגודים המקצועיים במצרים – המייצגים עורכי דין, רופאים, עיתונאים, מהנדסים ואמנים – מטילים צעדים משמעתיים נוקשים, כולל גירוש, על כל חבר העוסק ב"נורמליזציה עממית" עם ישראל.
חסמי החברה האזרחית והאיגודים המקצועיים
האיגודים והסינדיקטים המקצועיים של מצרים מייצגים מיליוני עובדים ותפקדו היסטורית כשומרי הסף העיקריים מפני נורמליזציה אזרחית. מאז אמצע שנות ה-80, ארגונים אלה מקיימים איסור נוקשה ובלתי מתפשר על כל אינטראקציה תרבותית, אמנותית או מקצועית עם אזרחי ישראל. חברים המפרים הנחיות אלו צפויים לצעדים משמעתיים חמורים, כולל הרחקה לצמיתות מהאיגודים שלהם, דבר שהורס למעשה את פרנסתם המקצועית במצרים. על פי ניתוח של המכון למחקרי ביטחון לאומי, התנגדות מבנית זו הונעה היסטורית על ידי קואליציה של פאן-ערביסטים, שמאלנים חילונים ופלגים אסלאמיסטים הרואים בנורמליזציה תרבותית איום על הזהות הלאומית המצרית.
אכיפת האיסורים הללו הובילה למחלוקות ציבוריות מתוקשרות הממחישות את ההתנגדות העמוקה למגע עממי. לדוגמה, כאשר דמויות מצריות בולטות נפגשו עם דיפלומטים או אמנים ישראלים, הן עמדו בפני תגובת נגד ציבורית סוערת וחקירות רשמיות מצד האיגודים המקצועיים שלהן. בשנת 2016, חבר פרלמנט מצרי גורש מתפקידו לאחר שאירח את שגריר ישראל לארוחת ערב בביתו, דבר המשקף את הקווים האדומים החברתיים הנוקשים החלים על אישי ציבור. באופן דומה, בשנת 2020, בדרן מצרי פופולרי הושעה זמנית על ידי איגוד האמנים לאחר שצולם עם זמר ישראלי בדובאי, מה שמראה כיצד חסמי חברה אזרחית אלה חורגים אפילו אל מחוץ לגבולות מצרים.
שיתוף פעולה אסטרטגי מול חרם תרבותי
בעוד החברה האזרחית שומרת על החרם התרבותי הקפדני שלה, ממשלת מצרים מקדמת באופן פעיל שיתוף פעולה אסטרטגי עם ישראל מאחורי דלתיים סגורות, בייחוד במגזרי הביטחון והאנרגיה. שתי המדינות מקיימות שותפות הדוקה וממוסדת הממוקדת במלחמה בטרור בחצי האי סיני, שיתוף פעולה מודיעיני ואבטחת הגבול המשותף. שיתוף פעולה צבאי זה קפץ מדרגה באופן משמעותי תחת הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי, שכן שתי המדינות שותפות לאינטרס משותף בלחימה בארגונים קיצוניים ובייצוב האזור. שילוב ביטחוני ברמה גבוהה זו מתקיים בניתוק מוחלט מהמרחב הציבורי, מה שמייצר מערכת יחסים אסימטרית שבה ברית אסטרטגית אינה מתורגמת לקבלה ציבורית עממית.
במגזר האנרגיה, ישראל ומצרים פיתחו שותפות רווחית ביותר המתמקדת במסחר בגז טבעי, המציבה את מצרים כמרכז אנרגיה אזורי. במסגרת הסכמים בשווי מיליארדי דולרים, ישראל מייצאת כמויות משמעותיות של גז טבעי למתקנים מצריים, שם הוא מונזל ולאחר מכן מיוצא מחדש לשווקים אירופיים. ניתוחים עובדתיים שרוכזו על ידי מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב חושפים כי בעוד שחוזים ממשלתיים אלה מתקדמים בצורה חלקה, הם נשמרים בכוונה בפרופיל נמוך כדי למנוע תסיסה פנימית. נורמליזציה סלקטיבית זו מוכיחה כי המשטר המצרי מסוגל לקדם אינטרסים לאומיים חיוניים עם ישראל, ובמקביל לאפשר, ולעתים אף לעודד, הלכי רוח נגד נורמליזציה בקרב הציבור הרחב כדי לשמור על יציבות פנימית.
סיכום ומשמעות אסטרטגית
הבנת הדיכוטומיה של "השלום הקר" עם מצרים חיונית עבור מקבלי ההחלטות בישראל בעודם מנווטים בדיפלומטיה האזורית ובהרחבת הסכמי אברהם. המודל המצרי מוכיח כי בעוד שהסכם שלום רשמי יכול למנוע בהצלחה עימות צבאי ולטפח שיתוף פעולה ביטחוני חיוני, הוא אינו מבטיח פיוס חברתי או קבלה תרבותית. עבור ישראל, יציבותו של הסכם השלום עם מצרים היא אבן יסוד בביטחון הלאומי, המספקת גבול דרומי יציב וערוץ חיוני לתיווך אזורי. עם זאת, החרם המתמשך של החברה האזרחית משמש תזכורת לכך שהכרה דיפלומטית רשמית היא רק הצעד הראשון לקראת שלום אמיתי וחם בין עמים.
בסופו של דבר, השלום הקר עם מצרים מדגיש את האתגר המתמשך של התגברות על נרטיבים פוליטיים ותרבותיים מושרשים עמוק בתוך החברות הערביות. בעוד ישראל ממשיכה לבנות יחסים עם שותפות אזוריות חדשות יותר, הניסיון המצרי משמש כמקרה מבחן חשוב בניהול ציפיות והגנה על אינטרסים אסטרטגיים בתנאים של התנגדות מערכתית לנורמליזציה. האתגר נותר לגשר על הפער בין תיאום אסטרטגי של האליטות לבין דעת הקהל העממית, ולהבטיח שהשלום לא יהיה רק חוזה בין ממשלות אלא קשר בר קיימא בין עמים. עד שיוסרו חסמי החברה האזרחית, יחסי מצרים-ישראל יישארו ככל הנראה מוגדרים על ידי אופיים הכפול – ברית אסטרטגית שקטה מחד, וניכור ציבורי מאידך.