הווקף ההאשמי וסעיף תשע

מערכת היחסים המורכבת בין מדינת ישראל לבין הממלכה ההאשמית של ירדן מעוגנת בהסכם השלום ההיסטורי שנחתם ביניהן בשנת אלף תשע מאות תשעים וארבע. בלב הסכם דיפלומטי זה עומד הניהול הרגיש של המקומות הקדושים בירושלים, ובמיוחד הר הבית, המוכר למוסלמים כחרם אל-שריף. הסדר זה מאזן בין השליטה הביטחונית הריבונית של ישראל לבין ההכרה בזיקותיה ההיסטוריות והדתיות של ירדן למרחבים מקודשים אלו. הבנת הגבולות המשפטיים המדויקים של הסדר זה חיונית לשמירה על היציבות האזורית ועל השלום הבין-דתי.

המנגנון המנהלי העיקרי שבאמצעותו פועל הסדר שיתופי זה הוא הווקף המוסלמי של ירושלים. הווקף, הממומן ומנוהל על ידי משרד ההקדשים, העניינים האסלאמיים והמקומות הקדושים הירדני, מפקח על הניהול היומיומי, הפעילות הדתית והעניינים האזרחיים של מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע. מבנה מנהלי עדין זה דורש תיאום מתמיד בין אנשי דת ירדנים לבין כוחות הביטחון הישראליים המוצבים באתר. שותפות זו שימשה לאורך ההיסטוריה שסתום ביטחון מכריע להפגת מתחים ולמניעת התלקחות של עימותים דתיים אל מחוץ לשליטה.

רקע היסטורי של האפוטרופסות ההאשמית

הקשר של השושלת ההאשמית למקומות הקדושים בירושלים מתוארך לשנת אלף תשע מאות עשרים וארבע, זמן רב לפני הקמת המדינות המודרניות באזור. במהלך תקופה מכרעת זו, מנהיגים ערבים פלסטינים נשבעו אמונים לשריף חוסיין בן עלי ממכה, מנהיג המרד הערבי הגדול, וביקשו ממנו לקבל על עצמו את האחריות להגנה ולשיקום של ציוני הדרך האסלאמיים בעיר. שבועה היסטורית זו כוננה מחויבות דתית ופוליטית שהמלכים ההאשמים הבאים שימרו בקפידה כנדבך מרכזי בלגיטימציה הבינלאומית של משטרם. בעקבות מלחמת העצמאות בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושמונה, ירדן נטלה לידיה את השליטה המנהלית במזרח ירושלים, ובכך ביססה עוד יותר את הפיקוח הישיר שלה על המקומות הקדושים בעיר העתיקה.

כאשר איחדה ישראל את ירושלים במהלך מלחמת ששת הימים בשנת אלף תשע מאות שישים ושבע, קיבל שר הביטחון משה דיין החלטה אסטרטגית להותיר את הניהול הפנימי של הר הבית בידי הווקף הירדני. בעוד שישראל עמדה על ריבונותה המוחלטת ושליטתה הביטחונית בעיר המאוחדת, הווקף שמר על סמכות דתית ואזרחית יומיומית, ויצר את מה שנודע כהסדר הסטטוס קוו. במסגרת הסכם לא כתוב זה, מוסלמים מורשים להתפלל באתר, ואילו ללא-מוסלמים, כולל יהודים ונוצרים, מותר לבקר בו אך לא לקיים טקסי דת ציבוריים או פרטיים. הסדר זה עמד שוב ושוב למבחן לנוכח תמורות גיאופוליטיות דינמיות, אך הוא נותר נדבך יסוד בדיפלומטיה האזורית.

עובדות משפטיות מרכזיות של סעיף תשע

עיגון תפקידה המנהלי של ירדן בהסכם השלום משנת אלף תשע מאות תשעים וארבע הפך נוהג היסטורי להסכם בינלאומי מחייב מבחינה משפטית. סעיף תשע של ההסכם מתווה באופן ספציפי את המחויבויות ההדדיות של שתי המדינות בנוגע למקומות בעלי חשיבות היסטורית ודתית. הטקסט המלא של ההסכם שמור ב-פרויקט אבלון של בית הספר למשפטים באוניברסיטת ייל, המפרט כיצד הסכימו שני הצדדים להבטיח את חופש הגישה למקומות הקדושים.

• הכרה בתפקיד המיוחד: תחת סעיף תשע, תת-סעיף שתיים, ישראל מכבדת במפורש את תפקידה המיוחד של הממלכה ההאשמית של ירדן במקומות הקדושים למוסלמים בירושלים, ומבטיחה את המשך הפיקוח המנהלי של ירדן באמצעות הווקף.
• מחויבות לחופש הגישה: סעיף תשע, תת-סעיף אחד, מטיל חובה משפטית על שתי המדינות החתומות להבטיח חופש גישה למקומות בעלי חשיבות דתית והיסטורית, תוך קידום כבוד הדדי וסובלנות בין-דתית.
• עדיפות במשא ומתן על מעמד הקבע: ההסכם קובע כי כאשר יתקיים משא ומתן רשמי על מעמד הקבע של ירושלים, ישראל תעניק עדיפות גבוהה לתפקידה ההיסטורי של ירדן במקומות קדושים אלו.

ניתוח משפטי של סעיף תשע וסוגיית הריבונות

קריאה קפדנית של הסכם השלום מגלה כי המסמך אינו משתמש בפועל במונח "אפוטרופסות" (custodianship) לתיאור סמכותה של ירדן. תחת זאת, ההסכם מגדיר "תפקיד מיוחד" ב"מקומות הקדושים לאסלאם", דבר המבחין מבחינה משפטית בין תפקידה המנהלי של ירדן לבין ריבונות טריטוריאלית או פוליטית. ישראל מעולם לא ויתרה על ריבונותה הביטחונית והמנהלית הכוללת על הר הבית, עמדה שהינה חיונית לשמירה על הסדר הציבורי ולהגנה על מתפללים מכל הדתות באזור כולו. על פי ניתוחים משפטיים שפרסם המרכז הירושלמי לביטחון וענייני חוץ, חתימתה של ירדן על ההסכם מהווה הכרה רשמית בסמכותה הביטחונית ובריבונותה הכוללת של ישראל על העיר המאוחדת.

בשנים האחרונות ניצב הסטטוס קוו בפני אתגרים משמעותיים מצד גורמים פוליטיים המבקשים לנצל את הרגישות של הר הבית למטרות אידיאולוגיות. קבוצות קיצוניות, ובהן חמאס והפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל, הסיתו שוב ושוב להתפרעויות, תוך אגירת נשק וזיקוקים בתוך מסגד אל-אקצא כדי לתקוף מתפללים יהודים ברחבת הכותל המערבי שמתחתיו. מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון תיעד כיצד מהומות אלו מפעילות לחץ פנימי עצום על ממשלת ירדן, הנדרשת לתמרן בין מחויבויותיה על פי הסכם השלום לבין רגשות ציבוריים עזים. סביבה עדינה זו מדגישה את הצורך בתיאום ביטחוני הדוק בין משטרת ישראל לווקף הירדני כדי למנוע פרובוקציות ולשמור על הסדר הציבורי.

משמעות ליציבות האזורית ולישראל

עבור מדינת ישראל, כיבוד תפקידה המיוחד של ירדן בהר הבית הוא מרכיב חיוני בשותפות האסטרטגית הרחבה שלה עם הממלכה ההאשמית. שיתוף פעולה זה משמש כחומת מגן חזקה מפני תנועות אסלאמיסטיות רדיקליות המבקשות להשתמש במקומות הקדושים בירושלים ככלי נשק לערעור היציבות באזור. על ידי שמירה על הסטטוס קוו ההיסטורי, ישראל מוכיחה את מחויבותה לחופש הדת תוך הבטחת גבולה המזרחי הארוך באמצעות קשרים דיפלומטיים שיתופיים עם עמאן. למרות חיכוכים דיפלומטיים מזדמנים ורטוריקה ציבורית שונה, שתי המדינות שותפות לאינטרס אסטרטגי עמוק למנוע מכוחות קיצוניים להשתלט על מקומות קדושים ורגישים ביותר אלו.

בסופו של דבר, סעיף תשע של הסכם השלום משנת אלף תשע מאות תשעים וארבע מספק מסגרת משפטית ודיפלומטית חסונה ששרדה עשורים של טלטלה אזורית. הוא מוכיח כי שיתוף פעולה ביטחוני פרגמטי וכבוד הדדי למורשת הדתית יכולים להתקיים יחד גם תחת הנסיבות הגיאופוליטיות המאתגרות ביותר. עבור ישראל, שימור מסגרת זו אינו רק חובה חוקית מכוח ההסכם, אלא גם צורך אסטרטגי להבטחת עתיד של שלום ויציבות בירושלים. באמצעות עבודה בשותפות עם הווקף ההאשמי, ישראל ממשיכה להגן על חופש הפולחן ולשמור על האיזון העדין במקומות הקדושים של העיר.