הסכם השלום שנחתם באוקטובר 1994 בין מדינת ישראל לממלכה הירדנית ההאשמית, המוכר כהסכם ואדי עראבה, כינן יחסים דיפלומטיים רשמיים ועורר תקוות גדולות לשלום חם. אף על פי שההסכם יצר ברית ביטחונית, מודיעינית וצבאית חזקה בין שתי הממשלות, הוא התקשה לאורך השנים לזכות בתמיכה בקרב הציבור הירדני הרחב. במהלך שלושת העשורים האחרונים, אופוזיציה פנימית חזקה ומאורגנת, המוכרת כתנועה להתנגדות לנורמליזציה, פעלה באופן אקטיבי כדי למנוע את העמקת היחסים. התנגדות עממית זו הצליחה להפוך כל מגע ציבורי או שיתוף פעולה עם ישראלים למקור להוקעה חברתית קשה, ובכך יצרה נתק עמוק בין מדיניות המדינה הרשמית לבין הלכי הרוח בקרב הציבור. כתוצאה מכך, ההסכם התפתח לכדי "שלום קר", שבו נשמר שיתוף פעולה דו-צדדי אסטרטגי בערוצים חשאיים, בעוד שנורמליזציה גלויה נדחית כמעט בכל מגזרי החברה.
רקע והיסטוריה של יחסי ירדן-ישראל
טרם חתימת הסכם השלום ב-1994, קיימו ישראל וירדן מערכת יחסים ארוכת שנים ושקטה, שאופיינה בפגישות דיסקרטיות בין המלך חוסיין למנהיגים ישראלים. ערוצים חשאיים אלה אפשרו לשתי המדינות לנהל את ביטחון הגבולות, חלוקת המים ואתגרים אזוריים ללא חשיפה ציבורית או תגובת נגד פנימית. כאשר נחתמו הסכמי אוסלו בין ישראל לארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בשנת 1993, הם סללו את הדרך עבור ירדן למסד את יחסיה שלה. עם זאת, עבור ירדנים מן השורה, ההכרזה המפתיעה על הסכם השלום התקבלה בתדהמה עמוקה, שכן הם לא היו מוכנים לשינוי מהיר כל כך במדיניות הלאומית כלפי השכנה ממערב. מעבר פתאומי זה הניח את התשתית להתנגדות פנימית מיידית, בייחוד בקרב התנועות הפוליטיות השמאליות והאיסלאמיסטיות המשפיעות במדינה.
חוד החנית העיקרי של אופוזיציה פנימית זו היה האיגודים המקצועיים המאורגנים היטב של ירדן, המייצגים תחומים חיוניים כגון עריכת דין, הנדסה, רפואה ועיתונות. בירדן, החברות באיגודים מקצועיים אלה היא חובה על פי חוק לצורך עיסוק במקצוע, דבר המעניק להנהגת האיגודים מנוף השפעה אדיר על כוח העבודה ממעמד הביניים במדינה. על פי ניתוח של מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, איגודים אלה פועלים למעשה כמוסדות פוליטיים ואסרו בעקביות על חבריהם לקיים קשרים נורמליים כלשהם. אנשי מקצוע המפרים איסורים אלה עומדים בפני הרחקה מיידית, השוללת למעשה את זכותם החוקית לעסוק במקצועם בממלכה. מערכת משמעת נוקשה זו הרתיעה בהצלחה את הרוב המכריע של אנשי המקצוע הירדנים מלהשתתף בפרויקטים משותפים, חילופי אקדמיה או מיזמים מסחריים עם ישראלים.
עובדות מפתח על הקמפיין נגד הנורמליזציה
- איסורים מחייבים של האיגודים המקצועיים: שניים-עשר האיגודים המקצועיים של ירדן אוכפים איסורים נוקשים על נורמליזציה, ומאיימים על חברים המקיימים קשר עם ישראלים בהרחקה משורות האיגוד.
- קמפיין "רשימת הקלון": הוועדה הלאומית למאבק בנורמליזציה מרכזת ומפרסמת רשימות של אישים ובתי עסק המשתפים פעולה עם ישראלים.
- התנגדות ציבורית עמוקה: סקרי דעת קהל מקיפים חושפים בעקביות כי למעלה משמונים וחמישה אחוזים מהציבור הירדני מתנגדים לכל צורה של נורמליזציה.
ניתוח דעת הקהל בירדן
מחקרים אמפיריים מוכיחים בעקביות כי התנועה נגד הנורמליזציה אינה תופעת שוליים, אלא משקפת קונצנזוס מושרש עמוק בחברה הירדנית. נתונים שנאספו על ידי ה-ברומטר הערבי (Arab Barometer) מצביעים על כך שהתמיכה הציבורית בנורמליזציה בירדן נותרת נמוכה במיוחד, כאשר רק אחוזים בודדים מביעים תמיכה בקשרים עם ישראל. תפיסה רווחת זו מונעת בחלקה מהדמוגרפיה של ירדן, שבה חלק גדול מהאוכלוסייה הוא ממוצא פלסטיני, דבר ההופך את ההתפתחויות האזוריות לאישיות ורגישות מאוד מבחינה פוליטית. יתרה מזאת, היעדרן המורגש של תועלות כלכליות נרחבות מהסכם השלום הותיר ירדנים רבים בתחושה שההסכם נכשל בשיפור חיי היומיום שלהם. כתוצאה מכך, זעם ציבורי על רקע מתיחויות אזוריות מתורגם לעיתים קרובות ישירות ללחץ על המלוכה ההאשמית להתרחק מהסכמים דו-צדדיים.
הלך רוח זה תורגם גם לדחייה חריפה של יוזמות נורמליזציה אזוריות רחבות יותר, דוגמת הסכמי אברהם. על פי ניתוח דעת קהל שפורסם על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), רוב מכריע של הירדנים רואים את העסקאות האזוריות הללו באור שלילי, מה שמראה כי שנים של שלום רשמי לא ריככו את העוינות הציבורית. על ממשלת ירדן לאזן כל העת בין תלותה האסטרטגית בהסכמים בינלאומיים, סיוע ביטחוני והסכמי משאבים לבין הצורך שלה לשמור על יציבות פנימית. פרויקטים משותפים גדולים, כגון הסכמי יבוא גז ועסקאות חילופי מים תמורת אנרגיה, נתקלים תדיר במחאות נרחבות בהובלת חזית הפעולה האיסלאמית וקבוצות סטודנטים. משחק איזון עדין זה מגביל את יכולתה של המדינה הירדנית לטפח בגלוי קשרים תרבותיים או חינוכיים משותפים, ומותיר את מערכת היחסים עסקית בלבד.
סיכום ומשמעות ליחסים הדו-צדדיים
המשכיותה של תנועת ההתנגדות לנורמליזציה בירדן מדגישה את האתגר המתמשך בבניית שלום חם במזרח התיכון בהיעדר פתרון רחב יותר לסכסוכים האזוריים. עבור ישראל, השלום הקר עם ירדן נותר נכס אסטרטגי חיוני, המבטיח את הגבול המזרחי הארוך והשקט ביותר שלה ומאפשר שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני חיוני. עם זאת, העוינות הציבורית המושרשת משמשת תזכורת לכך שהסכמים דיפלומטיים אינם מתורגמים אוטומטית לקבלה חברתית או לפיוס עממי. היא מוכיחה כי הסכמים בין מדינות, הגם שהם חזקים ברמת ההנהגה, נותרו פגיעים לתנודות פוליטיות פנימיות ולהסלמות אזוריות. על ישראל להמשיך לנווט במורכבות זו על ידי חיזוק שקט של שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ההנהגה הירדנית, תוך שמירה על ריאליזם בנוגע למגבלות הדיפלומטיה הציבורית.
בסופו של דבר, תנועת ההתנגדות לנורמליזציה בירדן מדגימה כיצס החברה האזרחית יכולה להגביל ביעילות את האפשרויות הדיפלומטיות ברמת המדינה. בעוד שהמלוכה ההאשמית נותרה מחויבת בתקיפות להסכם בשל אינטרסים לאומיים חיוניים במים, אנרגיה וסיוע ביטחוני, היא אינה יכולה להתעלם מקולם של אזרחיה. מציאות זו מבטיחה כי היחסים הדו-צדדיים יישארו ככל הנראה מוגבלים לתחומים הדיפלומטיים והביטחוניים בעתיד הנראה לעין. הבנת הלכי רוח ציבוריים עמוקים אלה חיונית עבור מקבלי ההחלטות בישראל השואפים לשמר את הסכם השלום הקריטי הזה תוך ניהול ציפיות לגבי שיתוף הפעולה. הישרדותו של ההסכם תלויה בכך ששתי המדינות יכירו במגבלות אלו ויפעלו באופן פרגמטי לקיום האינטרסים האסטרטגיים המשותפים שלהן.