היחסים האסטרטגיים בין ישראל לירדן התפתחו במידה גוברת סביב שותפויות תשתית חיוניות, במיוחד בתחומי הגז הטבעי והאנרגיה המתחדשת. מאז הסכם השלום ההיסטורי בשנת 1994, שתי המדינות הכירו בכך ששיתוף פעולה הדדי חיוני להתגברות על אתגרי המשאבים של כל אחת מהן, כגון הגירעון הכרוני באנרגיה של ירדן ומחסור המים ההיסטורי של ישראל. מאמצים משותפים אלה אינם רק עסקאות כלכליות; הם משמשים כעמודי תווך מבניים של יציבות אזורית ודיפלומטיה דו-צדדית. באמצעות חיבור רשתות החשמל, צינורות הגז הטבעי ומערכות ניהול המים שלהן, ישראל וירדן יצרו רשת של תלות הדדית המחזקת את הביטחון הלאומי. מסגרת מתפתחת זו של שיתוף משאבים מדגימה כיצד שיתוף פעולה טכני וסביבתי יכול להתעלות מעל דינמיקות פוליטיות מורכבות במזרח התיכון.
בשנים האחרונות, פיתוחם של שדות גז טבעי גדולים במים הכלכליים בים התיכון מיצב את ישראל כיצואנית אנרגיה מרכזית, ושינה באופן דרמטי את הנוף הגיאופוליטי של הלבנט. עבור ירדן, אשר ייבאה לאורך ההיסטוריה יותר מתשעים וחמישה אחוזים מהאנרגיה שלה, הגישה לגז טבעי ישראלי אמין סיפקה חלופה חיונית לאספקה אזורית פגיעה וליבוא יקר של גז טבעי נוזלי. בדומה לכך, פוטנציאל האנרגיה הסולארית הנרחב של ירדן מציע לישראל הזדמנות ייחודית לגוון את תמהיל האנרגיה שלה ולעמוד ביעדי אקלים שאפתניים. יחד, צרכי משאבים משלימים אלה הובילו להסכמים דו-צדדיים פורצי דרך המשלבים טכנולוגיה ירוקה ותשתיות דלק מאובנים. יוזמות משותפות אלו מדגישות כיצד ממשל סביבתי שיתופי יכול לטפח קשרים דיפלומטיים יציבים גם בתקופות של תנודתיות אזורית.
היסטוריה של ריאליזם דיפלומטי ותלות הדדית במשאבים
התשתית לשיתוף הפעולה הדו-צדדי בין ישראל לירדן כוננה רשמית במסגרת הסכם השלום משנת 1994, אשר הגדיר במפורש את המים והאנרגיה כתחומים מרכזיים של עניין משותף. עוד לפני חתימת ההסכם התקיימו שיחות חשאיות בנושא ניהול מים במשך עשרות שנים, אך ההסכם הרשמי אפשר תיאום גלוי ופיתוח תשתיות משותפות. מסגרת דו-צדדית זו הפכה לחשובה ביותר לאחר שנת 2011, כאשר חבלות חוזרות ונשנות בצינור הגז הערבי בחצי האי סיני קטעו את אספקת הגז הטבעי המצרי לירדן, והכניסו את הממלכה למשבר פיסקלי חמור. בתגובה, חיפשה ירדן ספקית אנרגיה אמינה לטווח ארוך כדי לייצב את רשת החשמל הלאומית שלה, דבר שהוביל למשא ומתן היסטורי עם ישראל. מעבר היסטורי זה הדגיש כי פרגמטיזם גיאופוליטי וקישוריות תשתיתית חיוניים להבטחת היציבות הלאומית באזור תנודתי.
הפנייה לשיתוף פעולה בתחום הגז הטבעי הגיעה לשיאה בספטמבר 2016, כאשר חברת החשמל הלאומית של ירדן חתמה על חוזה ל-15 שנים בשווי עשרה מיליארד דולר לייבוא גז טבעי ישראלי משדה לווייתן הענק. הסכם פורץ דרך זה, שנערך בתיווך החברה האמריקאית נובל אנרג'י, הקים חיבור צינור פיזי בין שתי המדינות, המספק אנרגיה חיונית ישירות לתחנות הכוח של ירדן. למרות רגישויות פוליטיות פנימיות בירדן, הצינור הפך למבצעי בתחילת שנת 2020 וייצב בהצלחה את אספקת החשמל בממלכה. לאורך השנים, תשתית צינור זו הוכיחה עצמה כגשר כלכלי עמיד ביותר, הממשיך לפעול ולספק כארבעים אחוזים מתצרוכת החשמל של ירדן. אינטגרציה היסטורית זו סללה את הדרך לדיונים עוקבים בדבר שותפויות סביבתיות שאפתניות ורב-מגזריות עוד יותר.
התפתחויות מרכזיות בתשתיות האנרגיה הדו-צדדיות
- הסכם הגז מלווייתן: חוזה זה, שנחתם בספטמבר 2016 ל-15 שנים ובשווי 10 מיליארד דולר בין חברת החשמל הלאומית של ירדן (NEPCO) לשותפות לווייתן, מספק לירדן 300 מיליון רגל מעוקב של גז טבעי ביום, המהווים כ-40 אחוזים מייצור החשמל בממלכה.
- פרויקט Prosperity (Prosperity Blue ו-Prosperity Green): יוזמה תלת-צדדית פורצת דרך זו, שתווכה על ידי איחוד האמירויות הערביות וארצות הברית בנובמבר 2021, מציעה כי ירדן תייצא 600 מגה-וואט של אנרגיה סולארית לישראל, בעוד שישראל תייצא 200 מיליון מטרים מעוקבים של מים מותפלים לירדן.
- צינורות הגז הצפוני והדרומי: תשתית הגז הטבעי הפיזית כוללת צינור צפוני המחבר את רשת הגז הלאומית של ישראל ליד בית שאן לצפון ירדן, וכן צינור דרומי המוביל גז משדה תמר ישירות למפעלי כימיקלים ירדניים ליד ים המלח.
- פיתוח סולארי בתיווך איחוד האמירויות: תחת תנאי Prosperity Green, מתקני הייצור הסולאריים יוקמו בירדן במימון הון מאיחוד האמירויות הערביות, דבר הממחיש מסגרת אזורית רחבה של השקעות ושיתוף פעולה.
השלכות אסטרטגיות ואתגרים גיאופוליטיים
הסכמי האנרגיה והמים בין ישראל לירדן ממחישים פרדיגמה של עשיית שלום סביבתית, שבה פגיעויות אקלימיות ומשאבים משותפים מניעות שיתוף פעולה חוצה גבולות. יכולות ההתפלה המתקדמות של ישראל לאורך חוף הים התיכון מספקות חבל הצלה לירדן, המדורגת כיום כאחת המדינות הדלות ביותר במים בעולם. במקביל, נופי המדבר המישוריים והעצומים של ירדן אידיאליים עבור חוות סולאריות בקנה מידה גדול, ומציעים לישראל דרך להרחיב את צריכת האנרגיה הירוקה שלה מבלי לנצל קרקעות מקומיות נדירות. סינרגיה אקולוגית זו מנותחת לעומק על ידי ה-Washington Institute for Near East Policy, המפרט כיצד אינטרסים משותפים אלה מסייעים להגן על פרויקטי תשתית דו-צדדיים מפני רוחות פוליטיות משתנות. תלות הדדית מבנית זו מוכיחה כי שיתוף פעולה סביבתי יכול לשמש כבולם זעזועים חיוני בעתות של מתיחות דיפלומטית אזורית.
עם זאת, מאמצים שיתופיים אלה חייבים לנווט ללא הרף מול רוחות פוליטיות נגדיות משמעותיות, הן מבית והן ברמה האזורית, במיוחד התנגדות ציבורית בתוך ירדן לנורמליזציה עם ישראל. אף על פי שצינור הגז הטבעי בין ירדן לישראל מופעל על ידי גופים ממשלתיים, הוא שימש לעיתים קרובות מטרה למחאות מקומיות ולביקורת פרלמנטרית מצד פלגים המתנגדים לקשרים הדו-צדדיים. למרות לחצים ציבוריים אלה, ממשלות ירדן בזו אחר זו העדיפו בשקט את ביטחון האנרגיה, מתוך הבנה שחלופות אחרות, כגון גז טבעי נוזלי או פצלי שמן מקומיים, הן יקרות מדי מבחינה פיננסית או בלתי ישימות מבחינה טכנית. באופן דומה, התקדמותו של פרויקט Prosperity חוותה מדי פעם עיכובים עקב הסלמות אזוריות, אך המניעים הכלכליים והאקולוגיים היסודיים של העסקה נותרו שלמים לחלוטין. על פי הערכות מפורטות של דינמיקת המשאבים האזורית שפורסמו על ידי NewMed Energy, המשכיותם של צינורות תשתית אלה קריטית ביותר הן לשמירה על יציבות האנרגיה של ירדן והן להבטחת הביטחון של הייצוא הישראלי.
סיכום ומשמעות ביטחונית אזורית
בסופו של דבר, שותפות האנרגיה והמים בין ישראל לירדן מדגישה את המציאות האסטרטגית לפיה ביטחון המשאבים קשור באופן מהותי ליציבות אזורית. ככל ששינויי האקלים מאיצים והאוכלוסיות גדלות, שתי המדינות יזדקקו לפתרונות מתוחכמים ושיתופיים יותר ויותר לניהול משאבי הטבע המדלדלים שלהן. עבור ישראל, פרויקטים אלה משמעותיים ביותר מכיוון שהם מעגנים את הסכם השלום משנת 1994 בתלויות תשתיתיות מעשיות ויומיומיות, שקשה ויקר לבטלן. על ידי הטמעת ביטחון הדדי בתוך הרשתות הפיזיות של רשתות החשמל והצינורות, שתי המדינות מגנות על עצמן מפני סיכונים של בידוד חד-צדדי. שותפות תשתית מתמשכת זו משמשת כמודל רב-עוצמה לאופן שבו מדינות אחרות במזרח התיכון יוכלו יום אחד לנצל את שיתוף הפעולה במשאבים על מנת לטפח דו-קיום שלום לטווח ארוך.