המצב הביטחוני בתוך מחנות הפליטים הפלסטיניים בלבנון היווה לאורך ההיסטוריה אתגר משמעותי הן לריבונות הלבנונית והן ליציבות האזורית. שנים-עשר מחנות אלו, המאוכלסים במאות אלפי פליטים, פעלו זמן רב כמובלעות חוץ-טריטוריאליות שבהן המדינה הלבנונית הפעילה סמכות מינימלית בלבד. תחת מורשת של הסכמים היסטוריים, ביטחון הפנים הושאר במידה רבה בידי פלגים פלסטיניים שונים, מה שיצר קרקע פורייה לצמיחתן של קבוצות חמושות שאינן מדינתיות. אולם לאחרונה, קריסת מבני הכוח המסורתיים והופעתם של איומים חדשים הובילו לשינוי משמעותי באופן שבו אזורים אלו מנוטרים ונאכפים.
הקשר היסטורי והיעדר סמכות מדינתית
שורשי הדילמה הביטחונית הנוכחית נעוצים בהסכם קהיר משנת 1969, אשר העניק רשמית לפלגים הפלסטיניים אוטונומיה על הניהול והביטחון של המחנות. למרות שהפרלמנט הלבנוני ביטל רשמית הסכם זה בשנת 1987, המציאות המעשית של היעדר מדינה נותרה על כנה במשך עשורים. ואקום זה אפשר את התפשטות הנשק הכבד והקמת מתקני אימונים על ידי קבוצות שנעו בין פת"ח לארגונים אסלאמיסטיים רדיקליים יותר. במשך שנים, צבא לבנון (LAF) שמר על נוכחות רק בהיקף המחנות, תוך התמקדות בהכלה ולא בסיכול פעיל בתוך גבולותיהם.
עם הזמן, היעדר פיקוח מרכזי הוביל לעימותים פנימיים תכופים שזלגו לקהילות לבנוניות שכנות. תקריות בולטות, כמו הסכסוך בשנת 2007 עם ארגון "פת"ח אל-אסלאם" במחנה נהר אל-בארד, המחישו את המחיר הכבד של מתן אישור לגורמים רדיקליים להתבצר. אירועים אלו אילצו הערכה מחדש הדרגתית של מדיניות ה"אזור ללא כניסה", מה שהוביל למבצעי מעקב ואיסוף מודיעין מתוחכמים יותר של גופי הביטחון הלבנוניים. למרות מאמצים אלו, המחנות נותרו מקלט לאנשים מבוקשים ומרכז לוגיסטי לפעילות מיליטנטית אזורית.
השינוי הגיאופוליטי בעקבות סכסוכים אזוריים אחרונים סיבך עוד יותר את נוף האבטחה, כאשר קבוצות כמו חמאס ביקשו להרחיב את השפעתן בתוך לבנון. ארגונים אלו מנצלים לעתים קרובות את הסביבה העירונית הצפופה של המחנות כדי להסתיר מאגרי נשק ומרכזי פיקוד מהרשויות הלבנוניות ומניטור חיצוני. הקהילה הבינלאומית הגבירה את הלחץ על לבנון לבסס את סמכותה על מובלעות אלו כדי למנוע מהן להפוך לבסיסי יציאה להסלמות אזוריות רחבות יותר. כתוצאה מכך, החל להיווצר שלב חדש של סיכול פרואקטיבי, המאופיין בתיאום מוגבר בין צבא לבנון לבין ועדות המחנות הפנימיות.
עובדות מפתח בנוגע לביטחון המחנות
- לבנון מארחת 12 מחנות פליטים פלסטיניים רשמיים שבהם צבא לבנון היה מוגבל מסורתית מכניסה מאז 1969.
- עין אל-חילווה, הממוקם ליד צידון, הוא המחנה הגדול ביותר ומשמש כמוקד עיקרי לסיכול ביטחוני בשל הריכוז הגבוה של פלגים חמושים יריבים בתוכו.
- מאז שלהי 2024, ממשלת לבנון יזמה תוכנית פירוק נשק מדורגת, המציינת את הפעם הראשונה מזה עשורים שבה פלגים החלו למסור נשק כבד למדינה.
ניתוח אסטרטגיות ניטור וסיכול
אסטרטגיות הניטור הנוכחיות נשענות על שילוב של הכלה פיזית, מעקב אלקטרוני ומשא ומתן פוליטי עם הנהגת המחנות. צבא לבנון שכלל את מערכות המחסומים שלו, תוך שימוש בטכנולוגיית סריקה מתקדמת וזיהוי ביומטרי כדי לעקוב אחר תנועת יחידים וחומרים. אמצעים אלו נועדו להגביל את זרימת הנשק הבלתי חוקי ולמנוע כניסת לוחמים זרים העלולים לנסות לנצל את המעמד המשפטי הייחודי של המחנות. על פי דיווחים אחרונים, מאמצים אלו הם חלק מיוזמת פירוק נשק לבנונית רחבה יותר שמטרתה לשלב את המחנות במסגרת הביטחון הלאומי.
מבצעי הסיכול הפכו גם הם לממוקדים יותר, תוך התמקדות בתשתית הספציפית המשמשת קבוצות רדיקליות לניהול אימונים ותכנון מבצעים. מודיעין ישראלי מהעת האחרונה הדגיש את נוכחותם של מתחמי אימונים ייעודיים בתוך מחנות כמו עין אל-חילווה, המשמשים לפיתוח יכולות טקטיות. השימוש בתקיפות מדויקות ובפשיטות מבוססות מודיעין מעיד על מעבר מהכלה רחבה לעבר שיבוש כירורגי של מטרות איכות. אסטרטגיה זו מנותחת בהרחבה על ידי ה-Foundation for Defense of Democracies, המציינת את החשיבות הגוברת של נטרול איומים אלו לפני שהם יכולים לערער את היציבות בגבול.
הצלחת מאמצי סיכול אלו תלויה רבות בשיתוף הפעולה של פלגים פלסטיניים מקומיים, ובמיוחד פת"ח, הרואה בקבוצות האסלאמיסטיות הרדיקליות איום על השפעתו שלו. במקרים רבים, המדינה הלבנונית משתמשת בגישת "נשק תמורת זכויות", ומציעה שיפור בתנאים הסוציו-כלכליים ובזכויות האזרח לפליטים בתמורה למסירת נשק כבד. משא ומתן מורכב זה משקף את ההבנה שפתרון צבאי טהור לביטחון המחנות אינו בר-קיימא. למבט מעמיק יותר על הדינמיקה הסוציו-פוליטית של פשרה זו, חוקרים מפנים לניתוח שסיפק ארגון Al-Shabaka בנוגע לסיכויים ארוכי הטווח של פירוק הנשק במחנות.
סיכום וחשיבות ליציבות האזורית
המעבר לעבר ניטור וסיכול פעילים בתוך מחנות הפליטים הפלסטיניים הוא מרכיב קריטי במאמץ של לבנון להשיב את הריבונות הלאומית המלאה. על ידי צמצום היכולת של שחקנים שאינם מדינתיים לפעול באופן אוטונומי, המדינה הלבנונית יכולה למזער את הסיכון שמובלעות אלו ישמשו כפרוקסי (שלוחים) בסכסוכים אזוריים גדולים יותר. התפתחות זו היא בעלת חשיבות עליונה עבור ישראל, שכן היא משפיעה ישירות על ביטחון גבולה הצפוני ועל יציבות הלבנט כולו. סיכול יעיל מבטיח שהמחנות לא ישמשו כ"מדינה בתוך מדינה" שיכולה ליזום פעולות איבה באופן עצמאי.
בסופו של דבר, שינוי המציאות הביטחונית במחנות אלו מייצג תפנית משמעותית בעידן שאחרי חזבאללה במדיניות ההגנה הלבנונית. ככל שצבא לבנון ממשיך לצבור שטח ותמיכה בינלאומית, ייתכן שעידן המובלעות החמושות החוץ-טריטוריאליות יגיע סוף סוף לסיומו. תהליך זה לא רק מגביר את ביטחונם של אזרחי לבנון ושל הפליטים עצמם, אלא גם תורם לסביבה אזורית צפויה ויציבה יותר. המשך העירנות ויישום מתמיד של תוכניות פירוק נשק יהיו חיוניים להבטחת הישגים ביטחוניים אלו לצמיתות.