צבא לבנון: התפתחות לקראת סמכות ריבונית בלעדית

סיומן של פעולות האיבה המרכזיות בשלהי 2024 סימן תפנית מכרעת בארכיטקטורת הביטחון של לבנון, והציב את צבא לבנון (LAF) במרכזו של מנדט לאומי חדש. במשך עשורים, נוכחותו של חיזבאללה ככוח צבאי מקביל ערערה על המונופול של המדינה על השימוש בכוח וסיבכה את היציבות האזורית. תחת ההסכם הנוכחי להפסקת פעולות האיבה, הוטל על צבא לבנון להפוך לסמכות החמושה הלגיטימית היחידה מדרום לנהר הליטני. התפתחות זו אינה מייצגת רק ארגון מחדש פנימי, אלא מהווה מרכיב קריטי במאמצים הבינלאומיים להבטיח סיום קבוע לסכסוך חוצה הגבולות.

הקשר היסטורי ופער הריבונות

המסע לעבר סמכות ביטחונית ריבונית אחת נטוע בהסכם טאיף משנת 1989, שסיים את מלחמת האזרחים בלבנון וקרא לפירוק כל המיליציות מנשקן. בעוד שרוב הקבוצות צייתו, חיזבאללה שמר על הארסנל שלו תחת כסות של "התנגדות", ויצר מודל של ריבונות כפולה שפעל ללא תלות בשליטת ביירות. הסדר זה נמשך למרות העימות של 2006 ואימוץ החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, שקבעה אזור חופשי מכל כוח חמוש שאינו צבא לבנון. הכישלון המערכתי באכיפת הוראות אלו אפשר את ההתעצמות הצבאית המסיבית שהובילה בסופו של דבר להסלמה של 2024.

בעקבות העימות האחרון, ממשלת לבנון אישרה מחדש את מחויבותה ליישום המלא של החלטה 1701 כנתיב היחיד ליציבות. זה כולל פריסה של אלפי חיילים נוספים מצבא לבנון באזורי הדרום כדי להחליף שחקנים לא-מדינתיים ולפרק תשתיות צבאיות בלתי חוקיות. המסגרת הנוכחית מדגישה כי צבא לבנון הוא הישות היחידה המורשית לשאת נשק ולבצע פעולות ביטחוניות על אדמת לבנון. באמצעות עמידה על סמכות זו, המדינה הלבנונית שואפת להשיב את מעמדה בקהילה הבינלאומית ולהגן על שטחיה מפני השפעתם של שלוחים חיצוניים.

עובדות מרכזיות במציאות הביטחונית החדשה

• על צבא לבנון הוטל לפרוס כ-10,000 חיילים באזור הגבול הדרומי כדי להבטיח היעדר קבוע של פעילות מיליציות.
• תחת ההסכם להפסקת פעולות האיבה משנת 2024, צבא לבנון מחויב להחרים את כל אמצעי הלחימה הבלתי מורשים ולהשמיד כל מנהרה או מתקן צבאי שאינם שייכים למדינה.
• שותפים בינלאומיים, בהובלת ארצות הברית וצרפת, הגבירו את התמיכה הלוגיסטית והפיננסית כדי להבטיח שלצבא לבנון תהיה היכולת לשמור על ביטחון הגבולות לטווח ארוך.

ניתוח היישום ואתגרים

המעבר של צבא לבנון לסמכות ריבונית בלעדית ניצב בפני מכשולים לוגיסטיים ופוליטיים משמעותיים הדורשים פיקוח בינלאומי מתמשך. ריבונות אפקטיבית דורשת לא רק נוכחות של כוחות, אלא גם רצון פוליטי להתעמת עם שרידי ממשלת הצללים הקודמת. על פי הסבר של חדשות האו"ם, הצלחת החלטה 1701 תלויה לחלוטין ביכולתו של צבא לבנון למנוע את חימושן מחדש של קבוצות לא-מדינתיות. הדבר כרוך בסיורים רצופים לאורך "הקו הכחול" ובדיקה קפדנית של נקודות המעבר כדי למנוע הברחת נשק מתקדם מצד נותני חסות אזוריים.

הצלחה אסטרטגית תלויה גם בשילובו של צבא לבנון באסטרטגיית הגנה לאומית מאוחדת האוסרת במפורש על קיומם של צבאות מקבילים. מאמצים דיפלומטיים אחרונים התמקדו בהעצמת צבא לבנון כמוסד לאומי המייצג את כל אזרחי לבנון ללא קשר לשיוך עדתי. באמצעות התמקדות במקצועיות ושדרוגים טכניים, הצבא יכול לשמש כגורם מרתיע יעיל מפני הסלמות עתידיות תוך הבטחת אמון האוכלוסייה המקומית. ניתן לבחון ניתוח נוסף של מעבר צבאי זה דרך המכון למחקרי ביטחון לאומי, העוקב אחר ההשלכות האזוריות של התרחבות הצבא הלבנוני.

סיכום ומשמעות ליציבות האזורית

עבור מדינת ישראל, התפתחות צבא לבנון לכוח הריבוני היחיד בלבנון היא דרישה בסיסית לביטחון תושבי הצפון. צבא מדינתי מקצועי הוא שחקן צפוי שניתן לראות בו אחראי תחת המשפט הבינלאומי, בשונה מארגון טרור מבוזר. המימוש המוצלח של סמכות ריבונית זו יבטיח שהמדינה הלבנונית לבדה תהיה אחראית לכל פעולה שמקורה בשטחה. שינוי זה חיוני להפיכת הגבול הצפוני מחזית של מלחמת פרוקסי לגבול יציב המוכר על ידי הקהילה הבינלאומית.

בסופו של דבר, חיזוקו של צבא לבנון משמש כמגן מפני חוסר היציבות האזורי הנגרם על ידי שחקנים לא-מדינתיים והתערבות זרה. אם צבא לבנון יצליח לשמור על המונופול שלו על הכוח, הדבר יסלול את הדרך להתאוששות כלכלית לבנונית רחבה יותר ולשלום ארוך טווח עם שכנותיה. התהליך מהווה מבחן ליכולת הקיום של המדינה הלבנונית וליכולתה לתפקד כאומה עצמאית באמת. ניטור ותמיכה רצופים מצד הקהילה העולמית נותרו הדרך היחידה להבטיח שמציאות ביטחונית חדשה זו תהפוך למרכיב קבוע במזרח התיכון.