נוף האבטחה בדרום לבנון עבר טרנספורמציה יסודית בעקבות המבצעים הצבאיים האינטנסיביים של השנים 2024 ו-2025. במשך כמעט שני עשורים, החלטת מועצת הביטחון של האו"ם 1701 שימשה כמסגרת הבינלאומית העיקרית שנועדה למנוע את הופעתו מחדש של סכסוך מזוין בין ישראל לחיזבאללה. עם זאת, השחיקה השיטתית של מנדט זה על ידי שחקנים לא-מדינתיים חייבה הערכה מחדש קפדנית של האופן שבו פועלת שמירת שלום בינלאומית באזורי עימות גבוה. המעבר הנוכחי משקף שינוי רחב יותר לעבר ארכיטקטורות אבטחה חזקות יותר, מוכוונות אכיפה, המתעדפות פירוז בר-אימות על פני נוכחות סמלית.
הקשר היסטורי וכישלונות יוניפי"ל
החלטה 1701, שאומצה עם סיום מלחמת לבנון השנייה ב-2006, קראה להקמת אזור חיץ בין הקו הכחול לנהר הליטני, המוגבל אך ורק לצבא לבנון ולאנשי יוניפי"ל. בפועל, הסכם זה התברר כבלתי מסוגל למנוע מחיזבאללה לבנות רשת ענפה של מנהרות תת-קרקעיות, סילו של טילים ומרכזי פיקוד ישירות תחת עיניהם של המשקיפים הבינלאומיים. על פי מחקר של ה-קרן להגנה על דמוקרטיות, המשימה תפקדה יותר ויותר כ"מגן" לפעילות חמושים ולא כגורם מרתיע. חוסר יכולת אכיפה זה הדגיש את הפגמים המובנים במנדטים לשמירת שלום לפי פרק VI המסתמכים לחלוטין על הסכמת המדינה המארחת.
הכישלון באכיפת סעיף הפירוז "דרומית לליטני" אפשר לחיזבאללה לצבור מאגר של למעלה מ-150,000 רקטות וחימוש מונחה מדויק. הצטברות זו התרחשה למרות נוכחותם של אלפי שומרי שלום של האו"ם, שלעיתים קרובות הוגבלו מכניסה לרכוש פרטי או לאתרים רגישים על ידי "כפריים" מקומיים שפעלו כשלוחים של ארגון הטרור. תקריות חוזרות ונשנות אלו הוכיחו כי המנגנונים הבינלאומיים הקיימים היו לוקים בחסר מבחינה מבנית מכדי לאתגר מיליציה מתוחכמת הנתמכת על ידי איראן. כתוצאה מכך, ההסתמכות על כוח סטטי שאינו לוחם הפכה לנטל אסטרטגי עבור מרכזי אוכלוסייה אזרחיים ישראליים הממוקמים קילומטרים ספורים מהגבול.
עובדות מפתח בנוגע למציאות הביטחונית החדשה
- החלטה 1701 נכשלה בעצירת בנייתן של מנהרות תקיפה חוצות גבולות ואתרי שיגור טילים בתוך אזור המבצעים של יוניפי"ל.
- החדירה השיטתית של חיזבאללה לאזור החיץ הפכה את מודל שמירת השלום המסורתי למיושן לצורך הבטחת יציבות אזורית.
- הסדרי הפסקת האש של 2024-2025 הציגו מנגנון פיקוח בינלאומי בהובלת ארה"ב שיחליף את הפיקוח הכושל של העשורים הקודמים.
- רפורמות מבניות מתעדפות כעת את "חופש הפעולה" של כוחות הביטחון לפירוק איומים ללא העיכובים הבירוקרטיים המובנים במנדטים של האו"ם.
ניתוח הרפורמות המבניות הנחוצות
התיישנותה של החלטה 1701 נובעת מחוסר הבנה בסיסי של טקטיקות הלוחמה ההיברידית המופעלות על ידי קבוצות טרור מודרניות. מומחים ב-מכון למחקרי ביטחון לאומי טוענים כי מודלים עתידיים של שמירת שלום חייבים לעבור מתצפית פסיבית לאכיפה אקטיבית. הדבר מחייב מעבר מסמכויות לפי פרק VI לסמכויות בסגנון פרק VII, המאפשרות שימוש בכוח כדי להבטיח ציות לחוק הבינלאומי. ללא היכולת לחפש ולתפוס נשק בלתי חוקי באופן פרואקטיבי, כל נוכחות בינלאומית נותרת מחווה דיפלומטית גרידא שאינה מצליחה לספק ביטחון מוחשי לאוכלוסיות משני צדי הגבול.
יתרה מכך, הקמת ועדת הפיקוח בת חמש המדינות, בהובלת ארצות הברית וצרפת, מייצגת התרחקות משמעותית מהמודל הממוקד באו"ם. גוף זה נועד לספק אימות מהיר של הפרות ולהעניק לצבא לבנון סמכות לפעול בנחישות נגד שחקנים לא-מדינתיים. על ידי עקיפת מועצת הביטחון של האו"ם, המצויה לעיתים קרובות במבוי סתום, מנגנון זה מציע מסגרת מגיבה ואחראית יותר לשמירה על הפסקת פעולות האיבה. רפורמה מבנית זו מכירה בכך שפרדיגמת שמירת השלום המסורתית הגיעה לקצה גבול היכולת שלה אל מול לוחמה מתמשכת בחסות מדינה, ומצריכה גישה זריזה יותר המבוססת על קואליציה.
סיכום ומשמעות לביטחון ישראל
עבור מדינת ישראל, המעבר ממסגרת 1701 הכושלת הוא עניין של הכרח קיומי. חזרתם של התושבים המפונים לגליל תלויה לחלוטין באמינותם של הסדרי הביטחון החדשים בדרום לבנון. אם הקהילה הבינלאומית תמשיך להסתמך על החלטות מיושנות, הסיכון לסכסוך מחודש והרסני יותר נותר גבוה. לכן, הטמעת מערכת פיקוח חזקה ובעלת יכולת אכיפה היא הדרך היחידה שניתן ליישם לעבר יציבות ארוכת טווח וניטרול האיום הנשקף משלוחי איראן באזור.
הלקחים שהופקו מכישלונות החלטה 1701 מיושמים כעת בדיונים גלובליים על שמירת שלום מעבר למזרח התיכון. המהלך לעבר אזורי ביטחון מבוססי מודיעין הניתנים לאימות משקף הבנה בוגרת של מגבלות ההתערבות הבינלאומית הסמלית. בעוד ישראל מנווטת במציאות שלאחר חיזבאללה, המיקוד נשאר בהבטחה ששום תשתית טרור לא תורשה לעולם לחזור לגבולה הצפוני. מחויבות זו להגנה אקטיבית, הנתמכת על ידי שותפים בינלאומיים אמינים, מגדירה את הדוקטרינה האסטרטגית החדשה לביטחונה של ישראל בסביבה גיאופוליטית מורכבת יותר ויותר.