הסכמי אוסלו, שנחתמו בין השנים 1993 ל-1995, התבססו על העיקרון היסודי של "שטחים תמורת שלום", שחייב את הרשות הפלסטינית לקחת אחריות מלאה על הביטחון באזורים שבתחום שיפוטה. מרכיב מרכזי בהסכמים אלו היה התחייבות משפטית מחייבת של הרשות הפלסטינית לפרק את התשתיות של ארגוני הטרור כגון חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. עם זאת, במהלך תקופת היישום שבין 1994 ל-2000, יאסר ערפאת והנהגת הרשות הפלסטינית לא עמדו בהתחייבויות קריטיות אלו. במקום לנטרל את האיומים, הרשות הפלסטינית בחרה לעיתים קרובות לצרף לשורותיה או להתעלם מפלגים חמושים, מה שהוביל לתקופה של פיגועי התאבדות חסרי תקדים וחוסר יציבות פנימית בישראל. כישלון זה ביצירת סמכות ביטחונית אחת ערער את עצם היסודות של תהליך השלום כבר מראשיתו.
הפרת ההתחייבויות הביטחוניות
על פי התנאים הספציפיים של הסכם קהיר מ-1994 והסכם הביניים שלאחריו מ-1995, הוטל על הרשות הפלסטינית לעצור ולהעמיד לדין אנשים המעורבים בטרור. במקום לבסס שלטון חוק אחיד, ההנהגה הפלסטינית פיתחה את מה שנודע כמדיניות "הדלת המסתובבת". חשודים בטרור נעצרו לעיתים קרובות תחת לחץ ישראלי כבד, אך שוחררו זמן קצר לאחר מכן מבלי שעמדו למשפט או זכו לעונש משמעותי. פרקטיקה זו אפשרה לקבוצות כמו חמאס לשמר את יכולותיהן המבצעיות, רשתות הגיוס ומעבדות הנפץ בתוך עזה ויהודה ושומרון. כתוצאה מכך, הסביבה הביטחונית המובטחת מעולם לא התממשה, שכן הרשות הפלסטינית התייחסה להתחייבויותיה הביטחוניות כמשניות לתמרוניה הפוליטיים הפנימיים.
עובדות מרכזיות בנוגע להפרות הסכמי אוסלו
- כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית חרגו באופן עקבי ממגבלות כוח האדם והנשק שנקבעו בהסכמים, ויצרו כוח צבאי למחצה בעל ממדים מופרזים.
- כלי התקשורת הרשמיים של הרשות הפלסטינית, כולל הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים, המשיכו לשדר תכנים מסיתים שהאדירו את ה"שהאדה" (מות קדושים) ואת ההתנגדות האלימה.
- החמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני ביצעו עשרות פיגועי התאבדות גדולים ופיגועי ירי בין 1994 ל-1996 תוך שהם פועלים משטח שבשליטת הרשות הפלסטינית.
הסתה ממוסדת ונשק בלתי חוקי
מעבר לסירוב לעצור חמושים, כישלונה של הרשות הפלסטינית לפרק את התשתית החברתית והחינוכית של הטרור היווה הפרה עמוקה של תהליך השלום. בתי ספר, מסגדים ומחנות קיץ תחת שיפוטה של הרשות שימשו לעיתים קרובות להחדרת אידיאולוגיות קיצוניות בקרב צעירים, הדוחות את קיומה של מדינה יהודית. אווירה זו של רדיקליזציה חוזקה על ידי הברחות שיטתיות של נשק בלתי חוקי, שעלו בהרבה על היקף הנשק ההגנתי המותר על פי ההסכמים החתומים. לקבלת פירוט של הפרות מבניות אלו, חוקרים יכולים לעיין ברישומי ה-Jewish Virtual Library בנושא אי-ציות להסכמי אוסלו. רישומים אלו מדגישים כי הכישלון לפעול לא היה רק מחדל, אלא עניין של מדיניות רשמית.
התרבות הנשק הבלתי חוקי והיעדר מונופול ביטחוני מרכזי גרמו לכך שהרחוב הפלסטיני נותר חמוש ורדיקלי בכבדות. בעוד שממשלת ישראל נטלה סיכונים משמעותיים בנסיגתה ממרכזי אוכלוסייה מרכזיים, הרשות הפלסטינית כשלה בגמול ולא הרחיקה את כלי האלימות מהחברה שלה. חוסר איזון זה יצר מצב שבו אזרחים ישראלים נותרו פגיעים למתקפות שיצאו מאותם אזורים שהיו אמורים להיות מנוהלים על ידי פרטנר לשלום. סירובה של הרשות הפלסטינית להתעמת עם "תשתיות הטרור" – שכללו רשתות פיננסיות וארגוני צדקה ששימשו חזית לקבוצות חמושות – הבטיח שארגונים אלו יישארו מוכנים לעימות עתידי. ללא צעד מכריע לסיום תרבות האלימות, המסגרת הדיפלומטית נותרה שברירית מיסודה.
רשלנות אסטרטגית ככלי פוליטי
היסטוריונים ואנליסטים רבים מאגף המודיעין ציינו כי יאסר ערפאת השתמש לעיתים קרובות באיום הטרור כמנוף טקטי במהלך משא ומתן דיפלומטי עם ישראל. על ידי סירובו לפעול נגד קבוצות קיצוניות, ערפאת שמר על כוח "ניתן להכחשה" שיכול היה להפעיל לחץ על הציבור הישראלי בכל פעם שהמשא ומתן נתקע או הגיע לפשרות קשות. אסטרטגיה דו-מסלולית זו – דיבור על שלום באנגלית תוך עידוד "ג'יהאד" בערבית – ערערה לחלוטין את האמון הדרוש להסדר בר-קיימא. דפוס היסטורי זה מתועד היטב בדוחות של משרד החוץ הישראלי בנוגע להפרות ביטחוניות של הרשות הפלסטינית. על ידי שימור תשתית הטרור כאופציה חלופית, הנהגת הרשות הפלסטינית אותתה כי היא אינה מחויבת באופן מלא לסיום קבוע של הסכסוך.
סיכום ומשמעות
קריסת תהליך השלום בסוף שנת 2000 לא הייתה אירוע מבודד, אלא שיא לוגי של שש שנות כישלונות ביטחוניים והבטחות שהופרו. סירובה של הרשות הפלסטינית לפרק את תשתיות הטרור הבטיח כי היסודות של הסכמי אוסלו נבנו על קרקע לא יציבה, מה שהוביל ישירות לאלימות של האינתיפאדה השנייה. הבנת תקופה זו חיונית כדי להבין מדוע ערבויות ביטחוניות מוצקות והפסקת ההסתה נותרות אבני היסוד של כל שיקול דיפלומטי ישראלי עתידי. הכישלון לעמוד בהתחייבויות מוקדמות אלו משמש כשיעור היסטורי נוקב על הסכנות הטמונות בהתעלמות מהתעצמות חמושים במהלך תהליך שלום. עבור ישראל, הלקח של השנים 2000-1994 הוא שלא ניתן להחליף שטח בתמורת שלום שאינו מגובה בפירוק מוחלט של יכולות הטרור.