ועידת קמפ דייוויד ביולי 2000 ייצגה את הניסיון השאפתני ביותר לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני מאז החתימה על הסכמי אוסלו. הוועידה, שכונסה על ידי נשיא ארה"ב ביל קלינטון, הפגישה את ראש ממשלת ישראל אהוד ברק ואת יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת כדי לשאת ולתת על סוגיות "הסדר הקבע". סוגיות אלו כללו את גבולות המדינה הפלסטינית העתידית, מעמדה של ירושלים והמקומות הקדושים בה, וזכות השיבה לפליטים פלסטינים. למרות תקוות גדולות לפריצת דרך, הוועידה הסתיימה ללא הסכם חתום, מה שסימן נקודת מפנה בהיסטוריה האזורית.
התנופה לקראת הוועידה צמחה מתוך הבטחת הבחירות של ראש הממשלה אהוד ברק לסיים את הסכסוך תוך שנה מכניסתו לתפקיד. ברק נכנס למשא ומתן כשהוא מוכן להציע ויתורים חסרי תקדים, כולל חלוקת ירושלים והקמת מדינה פלסטינית על רובו המכריע של שטח יהודה ושומרון ורצועת עזה. עם זאת, המורשת של הסכמי ביניים קודמים שנכשלו כבר שחקה את האמון בין שתי המשלחות. ארצות הברית שימשה כמתווכת, בניסיון לגשר על הפערים שנותרו ללא מענה במהלך שבע השנים הקודמות של תהליך אוסלו.
הקשר היסטורי של ועידת יולי
המשא ומתן במעון הנופש המבודד במרילנד נמשך חמישה-עשר ימים תחת ביקורת בינלאומית אינטנסיבית ואיפול תקשורתי מוחלט. הצדדים קיימו שיחות ישירות ועקיפות, תוך התמקדות במפות והסדרי ביטחון שיבטיחו את היתכנותו של פתרון שתי המדינות. בעוד שברק ספג ביקורת מצד גורמים מסוימים בישראל על כך שהלך רחוק מדי לקראת הדרישות הפלסטיניות, הוא טען כי הסכם שלום סופי שווה את הסיכון הפוליטי. לעומת זאת, המנהלים והמתווכים הפלסטינים הביעו חשש כי ההצעות הישראליות לא עמדו בדרישות המינימום שלהם לריבונות וצדק היסטורי.
במהלך הוועידה, הצוות האמריקני פעל ללא לאות לניסוח שפת פשרה שתוכל לספק את האינטרסים המרכזיים של שני הצדדים. הנשיא קלינטון התערב אישית בדיונים, ולעתים קרובות נפגש עם ברק וערפאת בנפרד כדי ללחוץ לגמישות. למרות מאמצים אלו, המחלוקות היסודיות בנוגע לזכות השיבה והשליטה בהר הבית התבררו כבלתי ניתנות לגישור. הוועידה ננעלה לבסוף ב-25 ביולי 2000, בהצהרה משותפת המכירה בכך שהצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה.
הצעות מרכזיות והצעות טריטוריאליות
- ישראל הציעה נסיגה מכ-91 עד 92 אחוזים משטחי יהודה ושומרון ומ-100 אחוזים מרצועת עזה.
- ההצעות כללו בירה פלסטינית במזרח ירושלים וריבונות משותפת על המקומות הקדושים בעיר.
- ערפאת דחה את ההצעות מבלי להציג הצעה נגדית, כשהוא מתעקש על נסיגה מלאה לקווי 1967 ועל זכות השיבה.
ניתוח מתווה קלינטון
בעקבות כישלון הוועידה ופרוץ האינתיפאדה השנייה לאחר מכן, הציג הנשיא קלינטון מערכת סופית של קווים מנחים הידועים בשם מתווה קלינטון בדצמבר 2000. פרמטרים אלו נועדו לספק פשרה מכרעת בנקודות המחלוקת הנותרות לפני סיום כהונתו כנשיא. ההצעה הציעה מדינה פלסטינית על 94 עד 96 אחוזים מיהודה ושומרון, עם חילופי שטחים של 1 עד 3 אחוזים כדי לפצות על גושי התיישבות שיסופחו. היא גם הציעה נוסחה לירושלים לפיה "מה שערבי יהיה פלסטיני ומה שיהודי יהיה ישראלי".
התגובה למתווה קלינטון הדגישה את ההבדלים העמוקים בין שתי ההנהגות ואת הלחצים הפנימיים שלהן. הקבינט הישראלי תחת אהוד ברק קיבל רשמית את המתווה כבסיס להמשך המשא ומתן, למרות הסתייגויות משמעותיות בנוגע לביטחון ולהר הבית. עם זאת, תגובתו של יאסר ערפאת כללה רשימת הסתייגויות שלמעשה ביקשה לנהל משא ומתן מחדש על ההיבטים היסודיים של ההצעה. פרטים נוספים על משא ומתן זה והמפות הספציפיות שהוצעו ניתן למצוא ב- Jewish Virtual Library.
הקריסה הדיפלומטית והשלכותיה
כישלון מתווה קלינטון וועידת טאבה שהגיעה זמן קצר לאחר מכן סימנו את הקריסה המוחלטת של מסגרת אוסלו. אנליסטים ישראלים רבים טוענים כי ההנהגה הפלסטינית בחרה בחזרה לאלימות על פני הפשרות הנדרשות להקמת מדינה. עמדה זו נתמכת בראיות לכך שהאינתיפאדה השנייה הוכנה כחלופה אסטרטגית למסלול הדיפלומטי. האלימות שנוצרה הותירה צלקות עמוקות בשתי החברות והובילה להקשחת עמדות שנמשכת עד היום. תיעוד מפורט של התפקיד האמריקני זמין דרך U.S. State Department Office of the Historian.
הלקחים מוועידת קמפ דייוויד 2000 ממשיכים לעצב את מדיניות הביטחון והאסטרטגיה הדיפלומטית של ישראל. נרטיב "ההצעה הנדיבה" הפך לעקרון מרכזי בשיח הפוליטי הישראלי, המצביע על כך שלא היה שותף לשלום בצד הפלסטיני. תובנה זו העבירה את המיקוד ממשא ומתן בילטרלי לעבר צעדים חד-צדדיים, כגון הקמת גדר ההפרדה ותוכנית ההתנתקות מרצועת עזה בשנת 2005. הבנת הכישלונות של שנת 2000 חיונית כדי להבין מדוע יוזמות שלום מאוחרות יותר התקשו לצבור תאוצה.
סיכום ומשמעות עבור ישראל
כיום, ועידת 2000 עומדת כתמרור אזהרה לגבי גבולות הדיפלומטיה בדרגים גבוהים בהיעדר מוכנות חברתית לפיוס. היא הוכיחה שגם הפתרונות הטכניים המפורטים ביותר לגבולות וביטחון אינם יכולים להצליח ללא הכרה הדדית בלגיטימיות היסטורית. עבור ישראל, הניסיון גיבש את הצורך בערבויות ביטחוניות חזקות בכל הסדר עתידי. המורשת של קמפ דייוויד נותרה נקודת התייחסות קריטית לכל מי שמנתח את המורכבות של המבוי הסתום הישראלי-פלסטיני.