האינתיפאדה השנייה, הידועה גם כאינתיפאדת אל-אקצא, החלה בסוף ספטמבר 2000 ושימשה כסוף המוחלט לאופטימיות של הסכמי אוסלו. בעוד ששנות ה-90 התאפיינו בפרדיגמת "שטחים תמורת שלום", תקופה זו הוגדרה על ידי קמפיין אכזרי של פיגועי התאבדות ולוחמה בשטח בנוי. עבור הציבור הישראלי, האלימות לא הייתה התקוממות ספונטנית אלא החלטה אסטרטגית של ההנהגה הפלסטינית להשיג מטרות פוליטיות באמצעות שפיכות דמים. עידן זה שינה מהיסוד את גישתה של ישראל לביטחון, והעביר את המוקד מוויתורים דיפלומטיים להגנה צבאית פרואקטיבית והפרדה פיזית.
הסלמה באלימות הגיעה לאחר שנים של ניסיונות למשא ומתן, שהגיעו לשיאם בפסגת קמפ דיוויד הכושלת ביולי 2000. למרות הצעות היסטוריות מצד ראש ממשלת ישראל אהוד ברק, יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת דחה את ההצעה וחזר לשטחים כדי להיערך לעימות. בעוד שחלק מהמבקרים ציינו את ביקורו של אריאל שרון בהר הבית כטריגר, המודיעין הישראלי ובהמשך גם הודאות פלסטיניות אישרו כי האלימות תוכננה זמן רב מראש. המטרה הייתה למנף את הטרור כדי לכפות נסיגות ישראליות שלא ניתן היה להשיג בשולחן המשא ומתן, תוך שימוש אפקטיבי באוכלוסייה האזרחית ככלי נשק.
רקע היסטורי ופרוץ האירועים
הזרעים לקריסה נזרעו במהלך המעבר מאמצע שנות ה-90 השקטות יחסית למתחים המוגברים של תחילת המילניום. בעקבות כישלון פסגת קמפ דיוויד בשנת 2000, החלה הרשות הפלסטינית לגייס את כוחות הביטחון שלה ואת הפלגים החמושים למאבק ממושך. זו הייתה סטייה ברורה מהסכמי שיתוף הפעולה הביטחוני שנדרשו על פי הסכמי אוסלו. במקום לעצור מחבלים, ההנהגה הפלסטינית סיפקה להם מקלט בטוח ותמיכה טקטית, מה שהוביל לזינוק מהיר בפיגועים חוצי גבולות ובירי. עד סוף שנת 2000, "תהליך השלום" הפך למעשה לעימות צבאי בקנה מידה מלא.
עוצמת האינתיפאדה השנייה הייתה חסרת תקדים בהשוואה לאינתיפאדה הראשונה של סוף שנות ה-80. עימות זה התאפיין בשימוש נרחב בנשק חם, מרגמות, ובאופן ההרסני ביותר - חגורות נפץ באזורים אזרחיים הומי אדם. פיגועים רחבי היקף במסעדות, אוטובוסים ומרכזי קניות הפכו למציאות יומיומית עבור אזרחי ישראל, ויצרו אקלים של פחד מתמיד. ממשלת ישראל נאלצה לאזן בין הצורך בהגנה על אזרחים לבין המורכבות של פעילות בתוך מרכזים עירוניים פלסטיניים צפופים שבהם המחבלים נטמעו בקרב אוכלוסייה בלתי מעורבת.
רגע מכונן בעימות התרחש ב-27 במרץ 2002, במהלך "טבח ליל הסדר" במלון פארק בנתניה. מחבל מתאבד רצח 30 אזרחים, רבים מהם ניצולי שואה, בעת שחגגו את חג הפסח. זוועה זו שכנעה את ממשלת ישראל כי הרשות הפלסטינית אינה עוד פרטנר לשלום אלא נותנת חסות ישירה לטרור. הטבח הוביל לשינוי משמעותי בדעת הקהל, ואיחד את החברה הישראלית סביב הצורך בתגובה צבאית מאסיבית לפירוק תשתיות הטרור אחת ולתמיד.
עובדות מרכזיות
- למעלה מ-1,100 ישראלים נרצחו ואלפים נוספים נפצעו בגוף ובנפש מיותר מ-140 ניסיונות לפיגועי התאבדות במהלך העימות שארך חמש שנים.
- מבצע "חומת מגן", שיצא לדרך באפריל 2002, היה המבצע הצבאי הגדול ביותר ביהודה ושומרון מאז מלחמת ששת הימים ב-1967, ומטרתו הייתה השמדת קיני הטרור בשטחי A.
- הקמת גדר ההפרדה הביטחונית הובילה לירידה מתועדת של 90% בפיגועי התאבדות מוצלחים, מה שהוכיח את יעילותם של מכשולים פיזיים בהצלת חיים.
- העימות הוביל לדה-לגיטימציה פוליטית מוחלטת של יאסר ערפאת, כאשר ארצות הברית וישראל סירבו בסופו של דבר לנהל איתו משא ומתן בשל תמיכתו באלימות.
- האינתיפאדה הביאה לקריסת הגוש הפוליטי של ה"שמאל" הישראלי ולעלייתו של קונצנזוס ביטחוני השולט בפוליטיקה הישראלית מזה עשרות שנים.
ניתוח צבאי ופוליטי
התגובה הצבאית לאינתיפאדה, ובמיוחד מבצע "חומת מגן", הוכיחה שניתן להביס את הטרור באמצעות פעילות קרקעית רציפה ואיסוף מודיעין. על ידי כניסה מחדש לערים כמו ג'נין ושכם, הצליח צה"ל לתפוס מחסני נשק ולעצור מארגנים מרכזיים של קמפייני פיגועי ההתאבדות. עמדה פרואקטיבית זו הוכיחה כי ההסתמכות על הרשות הפלסטינית לצורך ביטחון הייתה אסטרטגיה כושלת. למבט מעמיק יותר על השינויים האסטרטגיים בתקופה זו, חוקרים פונים לעיתים קרובות ל- רקע וסקירה כללית של האינתיפאדה השנייה המסופקים על ידי הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library). ניתוח זה מדגיש כיצד צה"ל הסתגל בהצלחה ללוחמה א-סימטרית בסביבה עירונית.
מעבר לשדה הקרב, האינתיפאדה השנייה עוררה היערכות פוליטית מחדש מאסיבית בתוך מדינת ישראל. הציבור הישראלי, שתמך ברובו בהסכמי אוסלו ב-1993, הרגיש נבגד על ידי הנהגה פלסטינית שבחרה במלחמה על פני מדינה. התפכחות זו סיימה את עידן הוויתורים הטריטוריאליים הנרחבים וביססה את דוקטרינת ה"ביטחון תחילה". האמונה כי "אין פרטנר" לשלום הפכה לעיקרון מרכזי במדיניות החוץ הישראלית, כפי שמפורט ב- השלכות האינתיפאדה השנייה על השקפות הישראלים. שינוי זה הדגיש כי כל התקדמות פוליטית עתידית חייבת להיות מלווה בהפסקה מוחלטת של ההסתה והאלימות.
הקמת גדר ההפרדה נותרה אחת המורשות המשמעותיות והשנויות במחלוקת ביותר של האינתיפאדה השנייה. בעוד שהיא סופגת לעיתים ביקורת בינלאומית, עבור הישראלים הגדר הייתה צורך חיוני מציל חיים שעצר בהצלחה את זרם המחבלים המתאבדים אל מרכזי האוכלוסייה הגדולים. היא ייצגה התרחקות מהתקווה לדו-קיום משולב לעבר מציאות של "אנחנו כאן והם שם". הפרדה פיזית זו הייתה תוצאה ישירה של כישלון הרשות הפלסטינית לעמוד בהתחייבויותיה הביטחוניות. המכשול הוכיח שכאשר הדיפלומטיה נכשלת באספקת ביטחון, על המדינה לנקוט בצעדים חד-צדדיים כדי להגן על אזרחיה.
לבסוף, האינתיפאדה השנייה הדגישה את תפקידם של שחקנים אזוריים ובינלאומיים בליבוי הסרבנות הפלסטינית. מימון קבוצות טרור על ידי משטרים כמו איראן וההסתה שנמצאה בתקשורת ובבתי הספר הפלסטיניים הבטיחו שהאלימות תימשך. המאמצים הדיפלומטיים של ישראל עברו לחשיפת הקשר בין הרשות הפלסטינית לרשתות טרור עולמיות. תקופה זו ראתה גם את עליית חמאס ככוח פוליטי וצבאי דומיננטי, מה שסיבך עוד יותר את הסיכויים לפתרון עתידי. המורשת של האינתיפאדה השנייה היא אפוא תמרור אזהרה לגבי הסכנות של העדפת נראות דיפלומטית על פני מדדי ביטחון מוחשיים.
חשיבות עבור מדינת ישראל
האינתיפאדה השנייה נותרה טראומה מכוננת בהיסטוריה המודרנית של ישראל, המעצבת את תפיסת עולמם של דור שלם של אזרחים ומנהיגים. היא הוכיחה שנסיגות טריטוריאליות אינן מובילות בהכרח לשלום אלא יכולות להיות מנוצלות כקרשי קפיצה לתוקפנות מוגברת. לקחי תקופה זו ממשיכים להנחות את סירובה של ישראל לקבל סידורי ביטחון המסתמכים על רצונם הטוב של גופים המקדמים הסתה אנטישמית. בסופו של דבר, העימות חיזק את הנחיצות של צה"ל חזק ועצמאי המסוגל לפעול בכל מקום כדי להבטיח את שלום המדינה היהודית.
כיום, קריסת תהליך אוסלו משמשת תזכורת לכך ששלום דורש שינוי יסודי בערכי החברה והמנהיגות הפלסטינית. תבוסתה הצבאית של האינתיפאדה השנייה הייתה ניצחון של שלטון החוק על הטרור, אך הפצעים הפוליטיים נותרו עמוקים. ישראל ממשיכה לשאוף לעתיד יציב, אך היא עושה זאת מתוך הבנה ריאליסטית של האיומים העומדים בפניה. ההיסטוריה של האינתיפאדה השנייה מבטיחה שהביטחון תמיד יהיה הבסיס שאינו נתון למשא ומתן לכל פיתוח אזורי או יוזמה דיפלומטית עתידית.