בסוף ספטמבר 1996, גל של אלימות חסרת תקדים שטף את ירושלים, יהודה, שומרון ורצועת עזה, ושינה מן היסוד את מסלולו של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. הזרז המיידי לאירועים אלו היה החלטת ממשלת ישראל, בראשות ראש הממשלה בנימין נתניהו, לפתוח מוצא צפוני למנהרת הכותל המערבי. בעוד שהמהלך נועד להיות פרויקט פיתוח עירוני צנוע לשיפור התיירות והבטיחות, הוא נתקל בהתנגדות מתוזמרת מצד הרשות הפלסטינית. תקופת תסיסה זו היא בעלת חשיבות היסטורית כיוון שהיא ייצגה את הקריסה המשמעותית הראשונה של שיתוף הפעולה הביטחוני שנוסד תחת הסכמי אוסלו. לראשונה מאז חתימת הסכמי השלום, כוחות הביטחון הפלסטיניים השתמשו בנשק שהונפק להם כדי לנהל לחימה ישירה נגד כוחות צה"ל.
האלימות החלה ב-24 בספטמבר, זמן קצר לאחר שמוצא המנהרה החדש ברחוב ויה דולורוזה נחנך כדי להקל על זרימת אלפי המבקרים באתר הארכיאולוגי. למרות אופיו הטכני של הפרויקט, ההנהגה הפלסטינית בראשות יאסר ערפאת הציגה את הפתיחה כמתקפה ישירה על קדושת מסגד אל-אקצא. נרטיב זה התבסס על הטענה הכוזבת כי המנהרה עוברת מתחת להר הבית או מסכנת את יציבותו המבנית, טענות שהופרכו מאוחר יותר על ידי ארכיאולוגים בינלאומיים. המציאות הייתה שמוצא המנהרה מוקם במרחק של יותר מ-200 מטרים מהמסגד, במסלול שתועד על ידי חוקרים במשך עשורים. למרות זאת, ההסתה הדתית שימשה ככלי גיוס רב עוצמה, והובילה לשלושה ימים של מהומות קשות שגבו את חייהם של 17 חיילי צה"ל וכ-70 פלסטינים.
הקשר ארכיאולוגי וההחלטה על הפתיחה
מנהרת הכותל המערבי, המכונה לעיתים קרובות מנהרת החשמונאים, היא מעבר תת-קרקעי החושף את המשכו הצפוני הנסתר של הכותל המערבי. ארכיאולוגים עבדו באתר מאז סוף שנות ה-60, וחשפו בהדרגה אבני ענק הרודיאניות ותעלת מים מהתקופה החשמונאית שסיפקה בעבר מים להר הבית. במשך שנים נאלצו התיירים להיכנס ולצאת דרך אותו פתח צר ברחבת הכותל המערבי, מה שיצר עומס כבד וסכנות בטיחותיות. ממשלות ישראל קודמות, כולל אלו בראשות יצחק שמיר ויצחק רבין, דנו ביצירת מוצא צפוני כדי להקל על בעיות אלו. ההחלטה יצאה לפועל לבסוף ב-1996 לאחר הגעה למה שגורמים ישראלים האמינו שהן הבנות לא רשמיות עם רשויות הדת המקומיות לשמירה על הסטטוס קוו.
הפרויקט היה יוזמה ארכיאולוגית ותיירותית מובהקת, שנועדה להציג לעולם את ההיסטוריה הרב-שכבתית של ירושלים. מחקרים שנערכו על ידי ארגונים כמו CAMERA תיעדו כיצד המציאות הפיזית של המנהרה סתרה את הרטוריקה המתלהמת של אותה תקופה. המעבר אינו נוגע פיזית בשום אתר קדוש לאסלאם, ובכל זאת הוא הפך לסמל של המאבק הרחב על הריבונות בירושלים. באמצעות פתיחת המוצא, ממשלת נתניהו ביקשה לבסס את השליטה המנהלית הישראלית בעיר העתיקה, בעוד שהרשות הפלסטינית ראתה בכך הזדמנות לקרוא תיגר על אותה שליטה באמצעות לחץ בינלאומי וגיוס המונים ברחובות. התנגשות יעדים זו הפכה אתר ארכיאולוגי תת-קרקעי למוקד חיכוך גיאופוליטי עם השלכות קטלניות.
עובדות מפתח
- המהומות החלו ב-24 בספטמבר 1996, ונמשכו כארבעה ימים במספר מוקדים.
- סך של 17 חיילי צבא ההגנה לישראל (צה"ל) נהרגו, ויותר מ-50 נפצעו במהלך העימותים.
- האלימות סימנה את הפעם הראשונה שבה כוחות הביטחון הלאומי הפלסטיני ירו בנשקם לעבר עמיתיהם הישראלים.
- נפגעים נרשמו במספר ערים, כולל קרבות משמעותיים בקבר יוסף בשכם ובסמוך לגבול רפיח.
- נדרש תיווך בינלאומי, כולל פסגה בוושינגטון שכינס הנשיא ביל קלינטון, כדי להשיב את השקט.
ניתוח הפרת האבטחה
ההיבט המדאיג ביותר של מהומות 1996 היה ההשתתפות הפעילה של כוחות הביטחון הפלסטיניים (PSF) באלימות. תחת תנאי הסכמי אוסלו, כוחות אלו הוקמו וחומשו במיוחד כדי לשמור על הסדר הפנימי ולשתף פעולה עם ישראל במאבק בטרור. עם זאת, בשיא המהומות, קציני PSF תפסו עמדות בבניינים גבוהים ומאחורי מחסומים, כשהם משתמשים ברובי הסער מסוג קלצ'ניקוב שלהם כדי לפגוע באנשי צה"ל. המעבר משיתוף פעולה לעימות זעזע את מערכת הביטחון הישראלית ועורר שאלות קשות לגבי אמינותה של הרשות הפלסטינית כשותפה לשלום. האירועים בקבר יוסף בשכם היו קשים במיוחד, כאשר שישה חיילי צה"ל נהרגו בעודם מגנים על האתר מפני המון חמוש ועצום שנתמך על ידי המשטרה הפלסטינית.
השימוש האסטרטגי באלימות מצד ההנהגה הפלסטינית פורש על ידי אנליסטים רבים כטקטיקה של "שסתום לחץ". לפי דו"ח של מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, יאסר ערפאת ניצל את מחלוקת המנהרה כדי להמריץ את בסיס התמיכה המקומי שלו ולכפות ויתורים דיפלומטיים מממשלה ישראלית חדשה שאותה תפס כסרבנית. בכך שאיפשר לכוחות הביטחון שלו להשתתף בלחימה, ערפאת שלח מסר ברור שניתן לעקוף את תהליך השלום לטובת מאבק מזוין אם הדרישות הפלסטיניות לא ייענו. תקדים זה ביסס דפוס מסוכן שבו רגישויות דתיות הופכות לנשק להשגת מטרות פוליטיות, אסטרטגיה שתחזור על עצמה בעוצמה רבה עוד יותר במהלך פרוץ האינתיפאדה השנייה ארבע שנים מאוחר יותר.
משמעות עבור מדינת ישראל
מהומות מנהרת החשמונאים שימשו כקריאת השכמה מפכחת לציבור הישראלי לגבי שבריריותו של ה"מזרח תיכון חדש" שחזו חסידי הסכמי אוסלו. המהירות שבה התפוגג שיתוף הפעולה הביטחוני העידה על כך שהעוינות הבסיסית כלפי נוכחותה של ישראל בירושלים נותרה כוח עוצמתי. עבור ממשלת ישראל, הלקחים היו כפולים: הצורך בשמירה על עליונות צבאית טקטית גם בעתות שלום, והדרישה לשקיפות מוחלטת ובטיחות בניהול האתרים הקדושים. המהומות הדגישו גם את תפקידם של המדיה והדיסאינפורמציה, כאשר דיווחים מפוברקים על מיקום המנהרה שימשו להסתה לאלימות בקנה מידה עולמי, דבר שהצריך מאמץ הסברה ישראלי נמרץ יותר.
כיום, אירועי 1996 נזכרים כסדק המשמעותי הראשון בארכיטקטורה של תהליך השלום. הם הוכיחו כי הרשות הפלסטינית הייתה מוכנה לסכן את חיי אזרחיה ואת מעמדה הדיפלומטי כדי לקרוא תיגר על הריבונות הישראלית בירושלים. עבור ישראל, המנהרה נותרת פתוחה ומהווה את אחד האתרים המתויירים והמשמעותיים ביותר מבחינה תרבותית במדינה, כהוכחה לכך ששימור ארכיאולוגי ותיירות מודרנית יכולים להתקיים לצד חיי עיר. עם זאת, זיכרון החיילים שנפלו באותם שלושה ימים נותר תזכורת למחיר הכבד הכרוך בהגנה על בירתה ההיסטורית של ישראל. הפרת האמון שהתרחשה ב-1996 ממשיכה להנחות את תפיסת הביטחון הישראלית, המדגישה כי שיתוף פעולה חייב להיבנות על מעשים הדדיים ולא רק על מסמכים חתומים.