תגובת ישראל לפלישה הרוסית לאוקראינה מוגדרת על ידי תמרון עדין בין מחויבויות מוסריות לבין צרכים ביטחוניים קיומיים. כבעלת ברית מרכזית של ארצות הברית, ישראל שומרת על מחויבות ברורה לערכים דמוקרטיים מערביים ולעקרון הריבונות המדינתית. עם זאת, נוכחותם של כוחות צבא רוסיים בגבולה הצפוני של ישראל מחייבת זהירות דיפלומטית ייחודית. דואליות זו מחייבת את ירושלים להציע תמיכה הומניטרית רחבה לקייב תוך הימנעות מעימות צבאי ישיר עם מוסקבה.
המורכבות מתעצמת עוד יותר בשל האוכלוסיות היהודיות המשמעותיות המתגוררות הן ברוסיה והן באוקראינה. על מקבלי ההחלטות בישראל להבטיח שעמדתם הדיפלומטית לא תסכן את ביטחונן של קהילות אלו או את יכולתן לעלות לישראל. כתוצאה מכך, ישראל אימצה מדיניות של "נייטרליות פעילה" השואפת למזער את החיכוך עם הקרמלין. אסטרטגיה זו עומדת למבחן מתמיד ככל שהעימות מתפתח והלחץ העולמי על ישראל לספק סיוע קטלני גובר.
הקשר היסטורי ואסטרטגי
הקשרים ההיסטוריים בין ישראל לרוסיה עברו טרנספורמציה משמעותית בעקבות קריסת ברית המועצות בשנת 1991. הגירתם ההמונית של למעלה ממיליון יהודים דוברי רוסית לישראל יצרה גשר תרבותי ודמוגרפי עמוק בין שתי האומות. במשך עשרות שנים, ישראל ביקשה לבנות מערכת יחסים פרגמטית עם מוסקבה, תוך התמקדות בשיתוף פעולה כלכלי ובדאגות משותפות לגבי היציבות האזורית. מערכת יחסים זו הפכה לצורך אסטרטגי בשנת 2015, כאשר רוסיה התערבה במלחמת האזרחים בסוריה כדי לתמוך במשטר אסד.
בעקבות הפריסה הרוסית בסוריה, ישראל הקימה "מנגנון למניעת חיכוך" עם הצבא הרוסי כדי למנוע התנגשויות מקריות. הסדר זה מאפשר לחיל האוויר הישראלי לבצע פעולות נגד שלוחיה של איראן ונכסי חיזבאללה בשטח סוריה. ללא אישור שבשתיקה ממוסקבה, "המערכה בין המלחמות" של ישראל לבלימת ההתבססות האיראנית הייתה מסוכנת הרבה יותר. שמירה על חופש פעולה מבצעי זה נותרה בראש סדר העדיפויות של מערכת הביטחון הישראלית.
עמודי תווך עובדתיים מרכזיים
- ישראל סיפקה סיוע הומניטרי נרחב לאוקראינה, כולל בית חולים שדה המכונה "כוכב מאיר" וטונות של ציוד רפואי.
- המנגנון למניעת חיכוך בסוריה נותר פעיל, ומאפשר לצה"ל לתקוף מטרות איראניות תוך הימנעות מפגיעה בנכסי ההגנה האווירית הרוסיים.
- ישראל הצביעה בעקביות בעד החלטות האו"ם המגנות את הפלישה הרוסית, תוך שהיא נמנעת מהצטרפות לסנקציות הכלכליות של המערב.
הברית בין איראן לרוסיה וההשפעה הגיאופוליטית
השותפות האסטרטגית בין רוסיה לאיראן הכניסה משתנה חדש ומסוכן לחישוביה של ישראל. מאז תחילת המלחמה באוקראינה, טהראן סיפקה למוסקבה מאות "כטב"מים מתאבדים" וייתכן שגם טכנולוגיית טילים בליסטיים. ברית מתפתחת זו מאיימת לתגמל את איראן בחומרה צבאית רוסית מתקדמת, כגון מטוסי קרב מסוג Su-35 או מערכות הגנה אווירית מסוג S-400. על פי ניתוח של המכון למחקרי ביטחון לאומי, שינוי זה עלול לשנות באופן יסודי את מאזן הכוחות האזורי.
סירובה של ישראל לספק לאוקראינה מערכות הגנה אווירית מתקדמות כמו "כיפת ברזל" היווה נקודת מחלוקת מרכזית מול קייב וחלק מהשותפות במערב. ירושלים טוענת כי מערכות אלו מותאמות ספציפית לרקטות קצרות טווח ולא לטילי השיוט המשמשים באוקראינה. יתרה מכך, קיים חשש לגיטימי שטכנולוגיה ישראלית רגישה עלולה ליפול לידיים רוסיות ולעבור לאיראן. במקום זאת, ישראל התמקדה באספקת מערכות מכ"ם להתרעה מוקדמת וסיוע הומניטרי נרחב לאומה הנתונה במצור.
מאמצים דיפלומטיים לתווך בעימות אפיינו גם הם את מעורבותה המוקדמת של ישראל, ובמיוחד בביקורו של ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט במוסקבה. אמנם מאמצים אלו לא הובילו להפסקת אש, אך הם מיצבו את ישראל כגשר פוטנציאלי בין הצדדים הנצים. תפקיד זה אפשר לישראל לשמור על ערוצים פתוחים הן עם הנשיא זלנסקי והן עם הנשיא פוטין. עם זאת, ככל שהמלחמה התארכה, המרחב לנייטרליות כזו הצטמצם, מה שאילץ את ישראל לנקוט עמדות מפורשות יותר נגד הפעולות הרוסיות.
גם לפוליטיקה הפנימית בישראל יש תפקיד בעיצוב תגובת המדינה למלחמה. קהל הבוחרים הגדול דובר הרוסית מחזיק בדעות מגוונות על העימות, כאשר רבים מביעים תמיכה באוקראינה בעוד אחרים נזהרים מניכור כלפי מוסקבה. מנהיגים פוליטיים חייבים לנווט ברגישויות פנימיות אלו תוך ניהול הציפיות של ממשל ביידן. לוחות זמנים מפורטים של אינטראקציות אלו ניתן למצוא ב-הספרייה היהודית הווירטואלית, המארכבת את השינויים במדיניות החוץ של ישראל לאורך כמה עשורים.
משמעות עתידית לביטחון ישראל
ה"תמרון העדין" צפוי להישאר אבן היסוד של המדיניות הישראלית בעתיד הנראה לעין. כל עוד רוסיה שומרת על נוכחות צבאית בסוריה ועל השפעה משמעותית על הפעילות האזורית של איראן, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה קרע מוחלט ביחסים. עם זאת, המשיכה המוסרית והאסטרטגית כלפי הברית המערבית נותרת חזקה באותה מידה. יכולתה של ישראל לנהל את הלחצים המנוגדים הללו תקבע את מעמדה בקהילה הבינלאומית ואת יכולתה להגן על גבולותיה שלה.
בסופו של דבר, מלחמת רוסיה-אוקראינה אילצה את ישראל להגדיר מחדש את תפקידה על הבמה העולמית. היא מדגישה את המעבר משחקנית אזורית גרידא למדינה שחייבת לנווט במורכבויות של תחרות בין מעצמות על. הלקחים שנלמדו במהלך עימות זה יעצבו ללא ספק את הדוקטרינה הצבאית והדיפלומטית הישראלית לעשורים הבאים. על ידי מתן עדיפות לאינטרסים הביטחוניים הליבתיים שלה תוך שמירה על ערכיה, ישראל שואפת לשרוד סערה גיאופוליטית שאינה מראה סימני דעיכה.