החלטתו של תובע בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC) להגיש בקשה לצווי מעצר נגד ההנהגה הישראלית מהווה קו פרשת מים בפוליטיזציה של המשפט ההומניטרי הבינלאומי. בניסיונו להעמיד לדין נבחרי ציבור דמוקרטיים של מדינה ריבונית המגינה על עצמה מפני טרור זר, סטה התובע מהמגבלות המשפטיות המרכזיות שנקבעו באמנת היסוד של בית הדין. פעולה זו מרחיקה את בית הדין מהמנדט המקורי שלו - העמדה לדין בגין מעשי זוועה חסרי רסן במדינות שבהן אין מערכות משפט מתפקדות. תחת זאת, הצעד מדגים פגיעות מדאיגה ללחצים פוליטיים ולחריגה סמכותית פרוצדורלית, תוך קביעת תקדים מסוכן לכל המדינות הדמוקרטיות העוסקות במלחמה בטרור.
אמנת רומא והמנדט של בית הדין הפלילי הבינלאומי
בית הדין הפלילי הבינלאומי הוקם בשנת 2002 מכוח אמנת רומא, עם השליחות המוגדרת לשמש כערכאה של מוצא אחרון להעמדה לדין בגין הפשעים החמורים ביותר תחת המשפט הבינלאומי. עקרון יסוד במערכת זו הוא העיקרון המשפטי של משלימות (complementarity), המכתיב כי בית הדין רשאי להתערב רק אם מערכת המשפט הלאומית אינה רוצה או באמת ובתמים אינה מסוגלת לנהל חקירות והליכים פליליים משלה. עיקרון זה מכבד את הריבונות הלאומית ומכיר בכך שבתי המשפט המקומיים הם בעלי המיקום המיטבי לעשיית צדק. ישראל, אף שאינה מדינה חברה באמנת רומא, מחזיקה מזה זמן רב במערכת משפט עצמאית לחלוטין ומוערכת בעולם, המסוגלת לחקור ביסודיות כל טענה להפרת כללי הלחימה.
במאי 2024, תובע בית הדין עקף בפתאומיות פרוטוקולים משפטיים מבוססים אלה כאשר הכריז בפומבי על בקשתו לצווי מעצר נגד ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה. הודעה פתאומית זו נמסרה מבלי להעניק למערכת המשפט הישראלית כל התראה מוקדמת או הזדמנות להפעיל את סמכות השיפוט המקומית שלה בנוגע לטענות הספציפיות שהועלו. מומחי משפט ציינו כי תהליך חפוז זה עקף נהלים דיפלומטיים ומשפטיים מקובלים, תוך התעלמות מהחקירות המתנהלות וממנגנוני האחריות והבקרה החזקים הקיימים בתוך מערכת המשפט הצבאית של ישראל. באמצעות הריצה להצהרות פומביות במקום הידברות עם המדינה הריבונית, אותת משרד התובע על התרחקות מרוח שיתוף הפעולה של אמנת רומא לעבר עמדה לעומתית ורוויית פוליטיזציה.
עובדות מפתח סביב הבקשות לצווי המעצר
הבנת הפרטים הפרוצדורליים ולוחות הזמנים סביב הבקשות חיונית להערכת הכשלים המערכתיים בגישת התביעה. האלמנטים העובדתיים הבאים מדגישים את הסתירות בבקשת התביעה ואת הבסיס המשפטי שעל פיו קראו ישראל ומומחי משפט בינלאומיים תיגר על פעולות בית הדין:
- הבקשות לצווי המעצר הוגשו על ידי התובע כרים חאן ב-20 במאי 2024, וכוונו נגד ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט, לצד מנהיגי ארגון הטרור חמאס, דבר שיצר משוואה מוסרית שזכתה לביקורת חריפה.
- ישראל ערערה רשמית על סמכות השיפוט של בית הדין ב-20 בספטמבר 2024, בטיעון שפלסטין אינה עונה על הגדרת מדינה ריבונית תחת המשפט הבינלאומי, וכי הסכמי אוסלו מגבילים את סמכות השיפוט הפלילית הפלסטינית על אזרחי ישראל.
- ערכאת קדם-המשפט של בית הדין דחתה את הערעורים הפרוצדורליים של ישראל והוציאה רשמית את צווי המעצר ב-21 בנובמבר 2024, וזאת חרף הבדיקות המשפטיות המקומיות והעצמאיות המתנהלות בישראל בנוגע למערכה הצבאית.
ניתוח משפטי של חריגה מסמכות שיפוטית
הביקורת המשפטית המרכזית על פעולת התובע מתמקדת בהתעלמות המוחלטת מעקרון המשלימות, המהווה נדבך מבני באמנת רומא. על פי סעיף 17 לאמנה, תיק אינו קביל אם הוא נחקר באופן פעיל על ידי מדינה בעלת סמכות שיפוט לגביו, אלא אם כן אותה מדינה באמת ובתמים אינה רוצה או אינה מסוגלת לנהל את החקירה. על פי הניתוח המפורט שרוכז על ידי הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library), מערכת המשפט של ישראל ידועה ביסודיותה ובקפדנותה, מעמידה לדין בקביעות פקידים רמי דרג ושומרת על עצמאות מוחלטת מהרשויות הפוליטיות. בסירובו לאפשר לבתי המשפט המקומיים בישראל לבחון תחילה טענות אלו, פירק התובע למעשה את עקרון המשלימות, והפך את בית הדין לגוף פוליטי המשמש כערכאה ראשונה במקום כמשענת משפטית של מוצא אחרון.
יתרה מכך, לבית הדין הפלילי הבינלאומי אין סמכות שיפוט על אזרחי ישראל, מכיוון שישראל אינה חתומה על אמנת רומא ומעולם לא הסכימה לסמכות השיפוט של בית הדין. הסתמכותו של התובע על הצטרפותה של "מדינת פלסטין" שנויה במחלוקת משפטית עזה, שכן מדינה פלסטינית ריבונית אינה קיימת תחת המשפט הבינלאומי ואין לה את הסמכות להאציל סמכות שיפוט פלילית על ישראלים לגוף בינלאומי. עמדה זו נתמכת על ידי מסמכים רשמיים של משרד החוץ הישראלי, המבהירים כי הסכמי אוסלו שמרו במפורש את סמכות השיפוט הפלילית על אזרחי ישראל לישראל בלבד. בהתעלמותו מהסכמים דו-צדדיים מחייבים אלה, חרג בית הדין מהמגבלות המוגדרות באמנת היסוד שלו, בניסיון להשליך את סמכותו על מדינות שאינן חברות ללא הסכמתן, דבר המפר את כללי היסוד של משפט האמנות הבינלאומי.
ההשלכות הרחבות יותר על הצדק העולמי
לפוליטיזציה של בית הדין הפלילי הבינלאומי בעניין זה ישנן השלכות חמורות המשתרעות הרבה מעבר לגבולות המזרח התיכון. על ידי קביעת תקדים שבו מדינה דמוקרטית הנלחמת מלחמת מגן נגד שחקנים לא-מדינתיים עלולה למצוא את מנהיגיה עומדים לדין ללא כבוד להליכים המשפטיים הפנימיים שלה, בית הדין מאיים על הביטחון והריבונות של כל המדינות הדמוקרטיות. כפי שמפורט בסקירות המשפטיות מטעם המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), החלטה זו עלולה לשלול לגיטימציה מהגנה עצמית חוקית, תוך מתן תמריץ לטקטיקות של לחימה א-סימטרית, כגון שימוש במגנים אנושיים על ידי ארגוני טרור. עבור ישראל, קריאת התיגר על צווים בעלי מניע פוליטי אלו אינה רק הגנה על הנהגתה, אלא מאבק קריטי על שימור יושרתו של המשפט הבינלאומי והגנה על הזכות הריבונית של חברות דמוקרטיות להגן על אזרחיהן מפני טרור.