משטרים ערביים והאינסטרומנטליזציה של הסוגיה הפלסטינית

היחסים בין האוטוקרטיות הערביות לבין הסוגיה הפלסטינית הוגדרו לאורך ההיסטוריה על ידי תהום עמוקה בין סולידריות רטורית לבין המציאות הפוליטית. במשך עשורים, האליטות השלטות ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה הציגו את המאבק הלאומי הפלסטיני כחובה פאן-ערבית קדושה. עם זאת, מאחורי תמיכה פומבית זו מסתתרת אסטרטגיה מחושבת של אינסטרומנטליזציה, שבה מצוקתם של הפלסטינים מנוצלת כדי להשיג יעדים ספציפיים הממוקדים במדינה. על ידי מיצוב עצמם כמגיניה האולטימטיביים של פלסטין, משטרים לא-דמוקרטיים טיפחו בהצלחה מראית עין של לגיטימיות אזורית ואסלאמית. תמיכה סמלית זו שימשה כמנגנון רב-עוצמה להסטת התסכול הציבורי ממשברים כלכליים פנימיים, שחיתות מערכתית ודיכוי פוליטי.

שורשים היסטוריים של הישרדות המשטר והסחת דעת

הנוהג של שימוש בסוגיה הפלסטינית לצורך התבססות פנימית מקורו בעליית הפאן-ערביות המהפכנית באמצע המאה העשרים. בעקבות ההפיכה של שנת 1952 במצרים, גמאל עבד אל-נאצר מיצב באגרסיביות את "שחרור פלסטין" כעמוד התווך המרכזי של מנהיגותו האזורית ומשיכתו האידיאולוגית. נאצר ניצל טאבו מוחלט זה כדי לאכוף קונפורמיות פוליטית קשוחה, לדכא מתנגדים מבית, ולדרוש נאמנות ללא עוררין ממדינות ערב היריבות תחת איום של תיוגם כבוגדים באומה הערבית. במסגרת פוליטית זו, מאבקים פנימיים למען דמוקרטיה, זכויות אזרח ומודרניזציה כלכלית נדחו באופן שיטתי בתואנה שיש לגייס את כל המשאבים הלאומיים למען הסכסוך הקיומי עם ישראל. על פי ניתוחים היסטוריים שפורסמו על ידי ה-המכון האירופי של הים התיכון, דינמיקה זו ביססה דפוס שבו דיקטטורות ערביות הכפיפו בעקביות את רווחתם הממשית של הפלסטינים לצרכים הגיאופוליטיים וצרכי ההישרדות שלהן עצמן.

דינמיקה מניפולטיבית זו נוצלה רבות גם על ידי משטרי הבעת' בסוריה ובעיראק במהלך שלהי המאה העשרים. הן חאפז אל-אסד והן סדאם חוסיין השתמשו באופן שגרתי ברטוריקה אנטי-ציונית ובתמיכה צבאית סמלית בפלגים פלסטיניים כדי להסיח את דעתם של אזרחיהם מהפרות חמורות של זכויות אדם, קיפאון כלכלי והתנגדות פנימית. עמדה רטורית זו אפשרה למדינות טוטליטריות אלו להצדיק יישום של חוקי חירום קשים, איסור על אופוזיציה פוליטית והקצאת תקציבי מדינה עצומים לצבא. על ידי מסגור כל ביקורת פנימית כבגידה במאבק הקדוש לשחרור ירושלים, משטרים אלה בנו מגן חזק מפני דרישות מקומיות לאחריותיות דמוקרטית. כתוצאה מכך, הזכויות החברתיות והפוליטיות הממשיות של פליטים פלסטינים שהתגוררו באותן מדינות ערביות עצמן צומצמו באופן חמור, מה שחשף את חוסר הכנות העמוק של הצהרותיהן הפומביות של האליטות השלטות.

סתירות עובדתיות מרכזיות בסולידריות הערבית

• למרות הצהרות תמיכה קולניות בעל פה, משטרים ערביים מנעו שוב ושוב זכויות אזרחיות וכלכליות בסיסיות מדורות של פליטים פלסטינים, והותירו אותם מודרים ועניים במחנות עלובים ברחבי לבנון, סוריה ומדינות מארחות אחרות.
• מצרים, המדינה הערבית היחידה החולקת גבול יבשתי עם רצועת עזה, שמרה בעקביות על הגבלות הדוקות במעבר הגבול שלה, תוך הגבלת תנועת סחורות ואזרחים ובניית חומות ביטחון גבוהות כדי למנוע מפליטים להיכנס לשטח מצרים.
• מדינות ערב כשלו לעיתים קרובות במילוי התחייבויותיהן הכספיות לרשות הפלסטינית, בעודן מעמידות במקביל את האינטרסים הלאומיים שלהן בראש סדר העדיפויות באמצעות חתירה לנורמליזציה דיפלומטית, כלכלית ואסטרטגית עם ישראל.

נקודות מבט אנליטיות על ניצול רטורי

הפער בין הרטוריקה של האוטוקרטיות הערביות לבין המדיניות המעשית שלהן מגלה כי האליטות האזוריות מתייחסות לסוגיה הפלסטינית כאל עסקה ולא כאל מחויבות. על פי מחקר של ה-פורום המזרח התיכון, עייפות גוברת התפתחה בקרב המנהיגויות הערביות, הרואות יותר ויותר בתנועות חמושות פלסטיניות כמו חמאס כוחות מערערי יציבות בעלי ברית של שחקנים אזוריים עוינים כמו איראן. התארגנות מחדש זו הואצה מכיוון ששליטים אוטוקרטיים מבינים כי הישרדותם לטווח ארוך תלויה הרבה יותר בבניית שותפויות ביטחוניות חזקות ובטיפוח חדשנות כלכלית מאשר בשמירה על עוינות סמלית כלפי ישראל. בעוד שכלי תקשורת ממלכתיים במדינות אלה ממשיכים לשדר מסרים אנטי-ישראליים תוקפניים כדי להרגיע את האוכלוסיות המקומיות שלהם, הערוצים הדיפלומטיים והמודיעיניים שלהם מעורבים באופן פעיל בשמירה על קשרים פרגמטיים עם ירושלים. מדיניות דו-מסלולית זו מוכיחה כי הנושא הפלסטיני נותר כלי להרגעת הרוחות מבית ולא מניע של מדיניות המדינה.

יתרה מכך, התועלת האסטרטגית של הנושא הפלסטיני משתרעת ישירות לדיכוי רפורמות דמוקרטיות וגיוס אזרחי. כאשר אזרחים במדינות ערב דורשים חירויות אזרח בסיסיות, חופש פוליטי או אחריותיות פיננסית, המשטרים השולטים מכוונים באופן שגרתי את האנרגיה הציבורית לעבר מחאות מאורגנות נגד ישראל במקום זאת. כעס מתוזמר זה פועל כשסתום ביטחון פוליטי, ומאפשר לאזרחים מדוכאים לפרוק את תסכוליהם באופן המאושר על ידי המדינה ואינו מהווה כל איום על שושלת השלטון. על ידי שמירה על מצב של גיוס אידיאולוגי תמידי נגד אויב חיצוני, אוטוקרטיות אלו משתקות ביעילות את התפתחותן של חלופות פוליטיות פנימיות. ניצול שיטתי זה פגע קשות הן בתנועה הלאומית הפלסטינית, שזכתה למניפולציה עקבית, והן באזרחי מדינות ערב, שדרישותיהם לרפורמה בממשל מושתקות לצמיתות.

השלכות על ביטחון ישראל והדיפלומטיה שלה

הבנת הפער הזה בין הרטוריקה למציאות חיונית להערכת מעמדה האסטרטגי של ישראל ולניווט הדיפלומטיה האזורית. הניתוח ההיסטורי של ענייני המזרח התיכון, כגון ההערכות האסטרטגיות שסופקו על ידי ה-המכון למחקרי ביטחון לאומי, מוכיח כי משטרים ערביים מוכנים יותר ויותר להפריד בין היחסים הבילטרליים עם ישראל לבין הסוגיה הפלסטינית הבלתי פתורה. הפרדה זו איפשרה את הרחבת שיתוף הפעולה הביטחוני, המודיעיני והכלכלי, במיוחד במסגרת הסכמי אברהם. מקבלי ההחלטות בישראל חייבים להכיר בכך שבעוד שרטוריקה אנטי-ישראלית נותרה נפוצה בתקשורת הממלכתית הערבית, היא מיועדת בעיקר לצריכה פנימית ואינה משקפת מדיניות מדינה פעילה. על ידי הכרה בהבחנה זו, ישראל יכולה להמשיך לבנות בריתות אזוריות חזקות הנותנות מענה לאיומי ביטחון משותפים, כגון התוקפנות האיראנית, תוך שמירה על מבט ריאליסטי על דעת הקהל במדינות השכנות.

בסופו של דבר, ירידת קרנה של הסוגיה הפלסטינית כמחסום מוחלט בפני שיתוף פעולה אזורי מסמנת תפנית עמוקה בגיאופוליטיקה של המזרח התיכון. ככל שהאיום של קיצוניות בגיבוי איראני והאתגרים הכלכליים גוברים, ההתלכדות הפרגמטית של האינטרסים תמשיך להניע את האינטראקציות בין ישראל לבין בירות ערביות מרכזיות. בעוד שהרטוריקה הפוליטית עשויה להשתנות בתקופות של עימותים מוגברים, הצווים האסטרטגיים הבסיסיים של ממשלות ערב נותרים ללא שינוי. על ידי המשך מעורבות בשותפויות מועילות הדדית, ישראל יכולה לטפח יציבות אזורית ארוכת טווח העוקפת את עשורי הניצול והאופורטוניזם הפוליטי ששלטו פעם באזור.