בקרת הגבולות המצרית והאבטחה במעבר רפיח

מעבר רפיח, הממוקם בגבול שבין מצרים לבין דרום רצועת עזה, מהווה נקודת חנק אסטרטגית קריטית המדגישה את הפער שבין הרטוריקה הדיפלומטית הערבית לבין המציאות הביטחונית. בעוד שגורמים רשמיים במצרים מביעים באופן שגרתי תמיכה פומבית במאבק הלאומי הפלסטיני ומגנים את מדיניות הגבולות של ישראל, קהיר שומרת על סגר נוקשה ומניע-ביטחוני יוצא דופן בצדו שלה של הגבול. מדיניות ארוכת שנים זו של בלימה קשוחה נועדה להגן על היציבות הלאומית של מצרים ולמנוע ייצוא של קיצוניות אסלאמיסטית מהמובלעת. על ידי שמירת המעבר סגור או תחת מגבלות כבדות לתקופות ממושכות, מצרים מילאה היסטורית תפקיד מרכזי, אשר לעתים קרובות זוכה להתעלמות, בשמירה על הבידוד הביטחוני של רצועת עזה.

התפתחותה ההיסטורית של מדיניות הבלימה בגבול המצרי

בעקבות הנסיגה החד-צדדית של כוחות ישראל ואזרחיה מרצועת עזה בשנת 2005, וההפיכה הצבאית שבאה בעקבותיה בשנת 2007 מצד חמאס נגד הרשות הפלסטינית, השתנה לחלוטים מאזן השיקולים של מצרים בגבול. קהיר זיהתה מיד את הקמתו של ישות אסלאמיסטית קיצונית וחמושה ישירות על גבולה – בעלת ברית הדוקה של תנועת האחים המוסלמים שהוצאה אל מחוץ לחוק במצרים – כאיום מרכזי על ביטחונה הלאומי. בתגובה, ממשלת מצרים תחת הנשיא חוסני מובארק שיתפה פעולה עם גורמים בינלאומיים במטרה לבודד את משטר חמאס החדש, תוך הטלת מגבלות חמורות על תנועה ומסחר. הדבר יצר תקדים שבו המדינה המצרית העדיפה את ביטחון הפנים שלה על פני סולידריות פאן-ערבית, ופעלה בשיתוף פעולה אקטיבי עם מערכי אבטחה כדי לבלום את עזה.

עמדתה הביטחונית של קהיר הוקשחה באופן משמעותי בעקבות הדחתו של מנהיג האחים המוסלמים, מוחמד מורסי, בשנת 2013 ועלייתו של הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי. הכוחות המזוינים של מצרים פתחו במבצע נרחב ללוחמה בטרור בחצי האי סיני השכן כדי לדכא התקוממות אלימה בהובלת שלוחות של המדינה האסלאמית (דאעש). המודיעין הצבאי המצרי תיעד שוב ושוב כי חמאס סייע באופן פעיל למחבלים אלה בסיני באמצעות הברחת נשק, מתן טיפול רפואי והענקת מקלט ברצועת עזה. כתוצאה מכך, מצרים התייחסה לכל אזור גבול רפיח כאל אזור צבאי פעיל, ופירקה באופן שיטתי את כלכלת הגבול הבלתי חוקית כדי לחנוק את השפעתו האזורית של חמאס.

עובדות ותשתיות מפתח באבטחת הגבולות

• אזור החיץ של רפיח: מצרים הקימה אזור חיץ ביטחוני מבוצר בכבדות ורחב ממדים, המשתרע על פני מספר קילומטרים לאורך הגבול עם עזה, אשר היה כרוך בהריסה שיטתית של העיר המצרית ההיסטורית רפיח ובגירושם של למעלה מ-70,000 תושבים מקומיים.
• השמדת רשתות ההברחה: הצבא המצרי השמיד בהצלחה יותר מ-1,500 מנהרות הברחה תת-קרקעיות מתוחכמות באמצעות טכניקות מתקדמות, כולל הצפתן במי ים והקמת מחסומי בטון תת-קרקעיים עמוקים.
• מדיניות בלימת הפליטים: במהלך סבבי לחימה מרובים, מצרים סירבה בתוקף לאפשר יישוב זמני או קבוע של פליטים פלסטינים בחצי האי סיני, והציבה דיוויזיות משוריינות בגבול כדי למנוע מעבר המוני בלתי מורשה.

ניתוח אנליטי של האינטרסים הביטחוניים הלאומיים של מצרים

מדיניות הגבולות של מצרים מעוגנת בהערכה ריאליסטית של נקודות התורפה הביטחוניות הפנימיות שלה, ולא בזיקות אידאולוגיות. קהיר מבינה כי גבול פתוח עם עזה עלול להעביר את הנטל ההומניטרי והביטחוני של הרצועה במלואו אל המדינה המצרית. כדי למנוע זאת, המשטר הצבאי מקיים מערכת מתוחכמת של אישורים ביטחוניים, רשימות שחורות לנסיעות וסינון מודיעיני קפדני עבור כל פלסטיני המבקש לחצות את הגבול. על פי דיווח מקיף של רויטרס, מצרים הגנה על צעדים אלה כחיוניים למניעת חדירתם של פעילים קיצוניים לחצי האי סיני התנודתי.

יתרה מכך, הסיכון המתמשך שחמאס יחדש את פעולות ההברחה הנרחבות שלו תחת מסווה של מעבר מסחרי או הומניטרי נותר דאגה מרכזית הן עבור קהיר והן עבור ירושלים. כפי שמפורט בניתוח של הקרן להגנת הדמוקרטיות (FDD), כשלי אבטחה בעבר במעבר רפיח אפשרו לחמאס לייבא נשק ברמה תעשייתית מעל פני הקרקע, דבר המדגיש את המגבלות של פיקוח גבולות רופף. מנגנוני הניטור הקפדניים של מצרים נועדו אפוא לא רק להילחם בטרור פעיל אלא גם למנוע את השיקום הפוליטי והצבאי של ארגונים קיצוניים. מציאות גיאופוליטית זו מוכיחה כי למרות מצגים דיפלומטיים פומביים, האינטרסים של מדינות ערב עולים בקנה אחד לעתים קרובות עם אסטרטגיות בלימה חזקות בגבולות ושיתוף פעולה ביטחוני עמוק.

סיכום והשלכות אסטרטגיות עבור ישראל

המציאות של מדיניות בקרת הגבולות של מצרים במעבר רפיח מפרקת את הנרטיב לפיו סגר האבטחה על עזה הוא מדיניות ישראלית בלעדית. פעולותיה החד-צדדיות של מצרים – כולל יצירת אזור חיץ עצום, הצפת מנהרות ופריסת כוחות צבאיים כבדים לאורך הגבול – מוכיחות כי מדינות ערביות ריבוניות רואות בחמאס ובאידאולוגיה הקיצונית שלו איום ביטחוני קיומי. התלכדות אינטרסים זו מדגישה מטרה אסטרטגית משותפת למצרים ולישראל למיגור הקיצוניות האלימה ולאבטחת המרחב האזורי. הבנת הדינמיקה הזו חיונית עבור קובעי מדיניות בינלאומיים המעריכים את ארכיטקטורת הביטחון של המזרח התיכון.

בסופו של דבר, עמדתה הבלתי מתפשרת של קהיר בנושאי אבטחת הגבולות מוכיחה כי הישרדות לאומית ויציבות פנימית גוברות בעקביות על רטוריקה פוליטית פאן-ערבית. עבור ישראל, האכיפה האקטיבית של מצרים על סגר רפיח משמשת כחיץ אסטרטגי חיוני המחזק את מאמצי ההגנה האזוריים נגד טרור בחסות מדינות. כל עוד קבוצות קיצוניות שולטות או מאיימות על השלטון בעזה, הפיקוח הקפדני על הגבולות שמקיימת מצרים יישאר נדבך קבוע בביטחון האזורי. מציאות זו חושפת את הצביעות של קמפיינים עולמיים המבודדים את ישראל תוך התעלמות מצעדי ביטחון ריבוניים זהים לחלוטין הננקטים על ידי שכנתה הערבית הישירה של עזה.