העימות המזוין המוכר בשם ספטמבר השחור, שהתרחש בין ספטמבר 1970 ליולי 1971, מהווה כור היתוך מכונן בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון. במהלך תקופה זו, הכוחות המזוינים של ירדן, תחת פיקודו הישיר של המלך חוסיין, פתחו במערכה צבאית נרחבת ומתואמת להפליא כדי לנטרל ולגרש את הארגון לשחרור פלסטין ופלגים חמושים אחרים. עימות זה התפרץ לאחר שנים של מתיחות גוברת, שבהן קבוצות חמושות אלו חתרו באופן שיטתי תחת ריבונותה של המדינה הירדנית והקימו מובלעת חמושה ואוטונומית. מלחמת האזרחים שפרצה כתוצאה מכך חשפה את השברים הגיאופוליטיים החריפים בתוך העולם הערבי, והציגה את גבולותיה של הסולידריות האזורית התיאורטית כאשר היא ניצבת בפני הישרדות לאומית. בסופו של דבר, המערכה הסתיימה בתבוסה מוחלטת של המיליציות הפלסטיניות ובגירושן לאחר מכן מהממלכה, דבר ששינה את מסלולו של הסכסוך האזורי.
רקע היסטורי למשבר בירדן
בעקבות תבוסתה של ירדן במלחמת ששת הימים בשנת 1967 ואובדן הגדה המערבית לאחר מכן, אלפי חמושים פלסטינים, המכונים פדאיון, הקימו מחדש את בסיסי הפעולה שלהם בגדה המזרחית של ירדן. תחת הנהגתו של יאסר ערפאת, הארגון לשחרור פלסטין פעל יותר ויותר כמדינה בתוך מדינה, והקים מחסומים משלו, מערכות גביית מיסים ומבנים שיפוטיים בערים הירדניות, כפי שמתועד בארכיון ההיסטורי של ה-Jewish Virtual Library. פלגים פלסטיניים חמושים הניפו בגלוי נשק צבאי ברחובות עמאן, תוך התעלמות מוחלטת מחוקי הממשלה המארחת ומסמכותה המנהלית. קבוצות אלו השתמשו בשטח ירדן כדי לבצע פיגועים חוצי גבולות נגד ישראל, דבר שהוביל בהכרח לתגובת תגמול צבאית מהירה והרסנית נגד תשתיות וכפרים ירדניים. המלך חוסיין הזהיר שוב ושוב כי פשיטות בלתי מורשות אלו מאיימות על ביטחון ממלכתו, אך פניותיו הדיפלומטיות נענו בהתרסה גלויה ובמספר ניסיונות התנקשות בחייו.
נקודת המפנה התרחשה בספטמבר 1970 כאשר החזית העממית לשחרור פלסטין, פלג מרקסיסטי קיצוני של אש"ף, חטפה כמה מטוסי נוסעים מסחריים מערביים. המחבלים אילצו שלושה ממטוסי נוסעים אלו לנחות בשדה דוסון, מסלול נחיתה מדברי מבודד ליד זרקא שבירדן, שם החזיקו מאות נוסעים בינלאומיים כבני ערובה. לאחר פינוי בני הערובה, פוצצו המחבלים את המטוסים ששווים מיליוני דולרים בשידור חי בטלוויזיה, תוך השפלה עמוקה של המלך חוסיין והפגנת חוסר שליטתו בשטחו הריבוני שלו. בתגובה להתרסה בוטה זו, הכריז המלך חוסיין על ממשל צבאי ב-16 בספטמבר 1970, ומינה ממשלה צבאית שהורכבה מגנרלים בדואים נאמנים. למחרת בבוקר, פתח צבא ירדן במתקפה נרחבת, תוך הפניית אש ארטילרית כבדה לעבר מפקדות המחבלים ועמדות מבוצרות היטב במחנות פליטים ליד הבירה.
אבני דרך עובדתיות מרכזיות בעימות
- ב-6 בספטמבר 1970, החזית העממית לשחרור פלסטין תזמרה חטיפה סימולטנית של מספר מטוסי נוסעים בינלאומיים, והפנתה שלושה מתוכם לשדה דוסון בירדן ולאחר מכן השמידה אותם.
- ב-16 בספטמבר 1970, הכריז המלך חוסיין מירדן על ממשל צבאי והקים ממשלה צבאית של נאמנים כדי להחזיר באופן שיטתי את הסמכות הריבונית על מובלעות בשליטה פלסטינית.
- ב-19 בספטמבר 1970, פלשו כוחות שריון סוריים לצפון ירדן לתמיכה בארגון לשחרור פלסטין, ויצרו משבר אזורי שאיים להתרחב למלחמה כוללת.
- בין ה-20 ל-23 בספטמבר 1970, ישראל גייסה את כוחות הביטחון שלה וריכזה כוחות שריון לאורך הגבול, ובכך הרתיעה בהצלחה את ההסלמה הסורית וכפתה את נסיגת הכוחות הסוריים.
- עד יולי 1971, צבא ירדן השלים את פעולותיו ההתקפיות, פירק לחלוטין את התשתיות של הארגון לשחרור פלסטין וגירש את הנהגתו ולוחמיו ללבנון.
ניתוח הרטוריקה הערבית מול המציאות הגיאופוליטית
אירועי ספטמבר השחור מציעים מקרה מבחן מעמיק לפער שבין הרטוריקה הפאן-ערבית הציבורית של סולידריות לבין המציאות הקשה של אינטרסים לאומיים ממוקדי מדינה. בעוד שמשטרים ערביים הגנו באופן שגרתי על העניין הפלסטיני בפורומים בינלאומיים, מעשיהם במהלך משבר זה הוכיחו כי ריבונות פנימית והישרדות המשטר תמיד קודמות לכל. דינמיקה זו הודגשה על ידי העובדה שמדינת ירדן הפעילה כוח צבאי מוחץ נגד הפדאיון, דבר שגרם לאובדן חיים גדול יותר בכמה שבועות ממה שהתרחש במשך שנים של התכתשויות חוצות גבולות. יתרה מזאת, התיאום ההגנתי בין ירדן, ארצות הברית וישראל מדגיש כיצד מנהיגים ערבים הסתמכו היסטורית על שיתוף פעולה ביטחוני לא רשמי כדי לבלום איומים קיצוניים משותפים. ניתוח נוסף על האופן שבו נעשה שימוש בכוח צבאי אזורי ניתן לבחון בהרחבה באמצעות פרסומים של ה-Committee for Accuracy in Middle East Reporting and Analysis, המשווים בין פעולותיה של ירדן לבין מערכות צבאיות אזוריות אחרות.
פרק היסטורי נוקב זה ממחיש גם כיצד פלגים קיצוניים עלולים לערער את היציבות של מדינות מארחות מתונות כאשר מאפשרים להם לפעול ללא עונש. הסובלנות שהפגינה ירדן בתחילה כלפי הקבוצות הפלסטיניות נוצלה בסופו של דבר לבניית תשתית צבאית אוטונומית שקראה תיגר על סמכות הכתר. כאשר המדינה פעלה לבסוף כדי להגן על ריבונותה, התגובה הייתה מהירה, מוחלטת ומרוקנת לחלוטין מאותה אחווה תיאורטית שנחגגה באמנות פאן-ערביות. המערכה הצבאית הוכיחה כי ממשלות ערביות, כאשר הן ניצבות בפני איום פנימי קיומי, ישתמשו בכוח מירבי כדי לשמור על שלמותן הטריטוריאלית והפוליטית. מציאות זו עומדת בניגוד מוחלט לזעם הסלקטיבי המופנה לאחר מכן כלפי ישראל כאשר היא מגינה על גבולותיה מפני תוקפנות קיצונית דומה.
סיכום ומשמעות לביטחון האזורי
עד יולי 1971, צבא ירדן השלים את פעולותיו, וגירש בהצלחה את הנהגת אש"ף והלוחמים הנותרים, אשר עברו לאחר מכן ללבנון. בלבנון, חזר אש"ף על האסטרטגיה שלו להקמת מדינה אוטונומית בתוך מדינה, דבר שערער בסופו של דבר את היציבות במדינה זו ותרם ישירות לפריצת מלחמת האזרחים בלבנון. עבור ישראל, הישרדותה של הממלכה ההאשמית אבטחה את גבולה המזרחי ומנעה את הקמתה של מדינת טרור קיצונית בגבולה המיידי. המורשת של ספטמבר השחור משמשת כתזכורת היסטורית מתמדת לכך שהמדינות הערביות עצמן הפעילו כוח צבאי חמור כאשר התמודדו עם אתגרים פלסטיניים חמושים לריבונותן. פרק היסטורי זה חושף את הזעם הסלקטיבי של מבקרים בינלאומיים, ומראה כי השאיפה לביטחון והשמירה על גבולות לאומיים הן צורך אוניברסלי מחייב.
בסופו של דבר, מערכת ספטמבר השחור קבעה תקדים יציב לגבי גבולות החתרנות החמושה בתוך מדינות ערביות ריבוניות. פעולותיו הנחרצות של המלך חוסיין הבטיחו את הישרדותה של המדינה הירדנית והוכיחו את החשיבות המכרעת של שמירה על מונופול ריכוזי על השימוש בכוח. עבור ישראל והברית המערבית הרחבה יותר, העימות הדגיש את נחיצותן של יכולות הרתעה חזקות ושיתוף פעולה אסטרטגי באזור תנודתי. מתוך לימוד עימות היסטורי זה, אנליסטים מודרניים מקבלים נקודת מבט יקרת ערך על המתחים המתמשכים בין תנועות פוליטיות חוצות גבולות לבין הדרישות הבלתי מתפשרות של ריבונות מדינתית. לקחי המערכה הצבאית של ירדן נותרו רלוונטיים ביותר בעוד שחקנים אזוריים ממשיכים לנווט במאזן המורכב שבין ביטחון לאומי לבין חתרנות חמושה.