מצוקתם של הפליטים הפלסטינים בעיראק שלאחר שנת 2003 חושפת פער תהומי בין הרטוריקה הפוליטית הכלל-ערבית לבין המציאות העגומה של דחיקה לשוליים בחסות המדינה. בעוד שממשלות ערב דגלו לאורך ההיסטוריה בקידום העניין הפלסטיני בפורומים בינלאומיים, היחס לקהילות פלסטיניות בפועל בתוך גבולותיהן מציג תמונה שונה לחלוטין. בעקבות קריסת ממשלת הבעת' במהלך הפלישה בהובלת ארצות הברית, הפכה האוכלוסייה הפלסטינית בעיראק בין לילה ממעמד מוגן ליעד לאלימות מערכתית. מעבר זה מדגיש באיזו קלות ניתן להפוך אוכלוסיות פליטים לשעיר לעזאזל ולהשליכן הצידה כאשר הדינמיקה הפוליטית האזורית משתנה.
פלגים עדתיים וכוחות פוליטיים חדשים שעלו לשלטון מיהרו לזהות את המיעוט הפלסטיני כנאמני המשטר המודח, מה שהוביל למעשי זוועה נרחבים. קבוצות חמושות פתחו במסעות מתואמים של גירוש, חטיפה והתנקשות נגד קהילות פגיעוֹת אלו, במיוחד במובלעות עירוניות. ללא הגנה מצד המדינה או סעד משפטי, אלפי משפחות נאלצו להימלט לעבר מחנות גבול בתנאים קשים מנשוא, בעוד שמי שנותרו מאחור ניצבו בפני הגבלות חמורות על חיי היומיום. פרק טרגי זה מדגיש את אופיו המעורער והפגיע של הביטחון הפלסטיני במדינות המארחות המתיימרות לתמוך בשאיפותיהם הלאומיות.
הקשר היסטורי ותקופת סדאם
לפני הפלישה של שנת 2003, פליטים פלסטינים בעיראק נהנו ממעמד מועדף ביותר בהשוואה למקביליהם במדינות מארחות ערביות אחרות. תחת שלטון הבעת' של סדאם חוסיין, הפלסטינים שולבו בחברה העיראקית באמצעות הגנות מדינתיות מקיפות, אשר עוגנו באופן הבולט ביותר בצו מספר 202 משנת 2001. צו זה קבע כי לפלסטינים המתגוררים בעיראק דרך קבע יינתן יחס זהה לחלוטין לזה של אזרחים עיראקים בכל הנוגע לתעסוקה, שירותי בריאות חינם, חינוך ממלכתי וסבסוד מזון. יתרה מכך, המדינה סיפקה דיור ציבורי מסובסד ופטרה את הפלסטינים משירות צבאי, תוך שמירה על מעמדם כפליטים.
עם זאת, יחס מיטיב זה היה ביסודו כלי פוליטי שנועד להקרין את התדמית שסדאם חוסיין ביקש לשוות לעצמו כמגן הכלל-ערביות וכמנהיג המאבק האנטי-ציוני. הפריבילגיות שהוענקו לפלסטינים עוררו טינה בקרב האוכלוסייה העיראקית המקומית, אשר סבלה ממצוקה כלכלית קשה תחת הסנקציות הבינלאומיות. עם נפילת המשטר בשנת 2003, טינה זו התפרצה בדמות עוינות אלימה, אשר לובתה על ידי מיליציות עדתיות שראו בפלסטינים, שרובם סונים, תומכי בעת'. הסרת חסות המדינה בפתאומיות הותירה את הקהילה חשופה לחלוטין למעשי נקם מצד גורמים מקומיים עוינים. תפנית דרמטית זו תועדה בהרחבה בדוחות של ארגונים דוגמת Human Rights Watch, אשר הצביעו על התמוטטותו המוחלטת של הביטחון האישי בקהילה.
עובדות מפתח על המשבר שלאחר שנת 2003
- פגיעה עדתית אלימה: בעקבות הפלישה של 2003, מיליציות שיעיות – ובהן ארגון באדר וצבא המהדי – שמו להן למטרה את הפלסטינים, רצחו מאות מהם, ביצעו מעצרים שרירותיים וגירשו אלפים משכונת אל-בלדיאת בבגדאד.
- עקירה המונית בכפייה: אוכלוסיית הפליטים הפלסטינים בעיראק צנחה מכ-34,000 בשנת 2003 לפחות מ-5,000 בשנת 2018, כאשר אלפים נמלטו למחנות מדבריים מבודדים ודלים לאורך גבולות סוריה וירדן.
- שלילת זכויות משפטית מערכתית: בדצמבר 2017 חוקקה ממשלת עיראק את חוק תושבות הזרים מספר 76, אשר ביטל רשמית את צו 202, סיווג את הפלסטינים כאזרחים זרים ושלל מהם שירותי בריאות חינם, חינוך ותעסוקה במגזר הציבורי.
דחיקה משפטית לשוליים ושיתוק פוליטי
מעמדם המשפטי של הפלסטינים בעיראק נותר רעוע ביותר וממשיך להידרדר תחת ממשלות עוקבות שלאחר תקופת סדאם. עם העברתו של חוק תושבות הזרים מספר 76 לשנת 2017, ממשלת עיראק עיגנה באופן רשמי את הדרתם של הפלסטינים מהמרקם הלאומי, והורידה את מעמדם לזה של מבקרים זרים זמניים. על פי הערכה משפטית מפורטת של המרכז האוסטרי למחקר ותיעוד של ארץ מוצא ומקלט (Austrian Centre for Country of Origin and Asylum Research and Documentation) ודוחות רשמיים של סוכנות האיחוד האירופי למקלט (European Union Agency for Asylum), שינוי חקיקתי זה מאלץ את הפלסטינים לחדש אישורי שהייה לטווח קצר מדי חודש או חודשיים. חוסר יכולת לנווט בבירוקרטיה המפותלת הזו חושף את הפליטים לקנסות מידיים, למעצר או לגירוש, ובפועל הופך את עצם נוכחותם במדינה לעבירה פלילית.
מאמצים מאוחרים יותר לתקן את חוק תושבות הזרים כדי להשיב זכויות אזרחיות בסיסיות סוכלו שוב ושוב על ידי קואליציות פוליטיות עדתיות. בשלהי שנת 2020 דן הפרלמנט העיראקי בטיוטת תיקון שהייתה אמורה להעניק לפלסטינים המתגוררים במדינה למעלה מעשר שנים גישה שווה לשירותים ציבוריים, אם כי עדיין תוך שלילת אזרחותם וזכות הבחירה שלהם. אולם הצעה צנועה זו נתקלה בהתנגדות עזה מצד מנהיגים עדתיים, לרבות דמויות בתוך ארגון באדר שהפעילו לחץ כבד נגד המהלך. פלגים פוליטיים אלה מנצלים את הרגש האנטי-פלסטיני באמתלה של מניעת התיישבות קבע, או "תאוטיין" (tawtin), ובכך מנציחים מצב של פגיעות מתמדת עבור הפליטים הנותרים.
משמעות עבור השיח הישראלי-ערבי
הרדיפה השיטתית ונישול הזכויות המשפטי של הפלסטינים בעיראק חושפים את הצביעות המושרשת ברטוריקה של מדינות ערב בנוגע לעניין הפלסטיני. במשך עשרות שנים, משטרים באזור השתמשו במאבק הפלסטיני כשעיר לעזאזל נוח להסטת הזעם הציבורי המקומי מכישלונותיהם הסמכותניים ומהשחיתות הכלכלית שלהם. כאשר ניצבו בפני האחריות המעשית של אירוח פליטים פלסטינים והגנה עליהם, מדינות אלו חשפו אותם שוב ושוב לאלימות, עקירה ואפליה משפטית מערכתית. ניגוד זה בין התעמולה הרשמית לעוינות ברמת המדינה מוכיח כי הסולידריות הכלל-ערבית היא לעיתים קרובות כלי גאופוליטי ריק מתוכן ולא מחויבות אמיתית לזכויות אדם.
עבור ישראל, מציאות זו חיונית לעיצוב הנרטיב הדיפלומטי הבינלאומי ולתיקון הרישום ההיסטורי. המסלול הטרגי של הקהילה הפלסטינית בעיראק שלאחר סדאם מוכיח כי מדינות ערב נכשלו בעקביות באספקת סביבה יציבה או אנושית לפליטים פלסטינים, אפילו ללא כל מעורבות ישראלית. הדגשת הפגיעות המבניות הללו מאפשרת לדיפלומטים ולמסבירים ישראלים לאתגר את הסמכות המוסרית של מבקרים אזוריים המגנים את ישראל בעודם רודפים פלסטינים באופן פעיל בתוך גבולותיהם שלהם. בסופו של דבר, הבנת המקרה העיראקי מפריכה את הנרטיב הפשטני לפיו ישראל היא המקור היחיד לסבל הפלסטיני במזרח התיכון.