גירושם של למעלה מ-300,000 פלסטינים מכווית בשנת 1991 נותר אחד ממקרי העקירה הכפויה הגדולים ביותר, ועם זאת מהמתועדים פחות והמוזנחים ביותר, בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון. בעקבות שחרור האמירות על ידי קואליציה בהובלת ארצות הברית במלחמת המפרץ, ממשלת כווית ואזרחיה הפנו את זעמם כלפי האוכלוסייה הפלסטינית המקומית. מסע עקירה שיטתי זה היה תגובה ישירה לברית הפוליטית בין הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) לבין הדיקטטור העיראקי סדאם חוסיין. אירוע זה עומד כתזכורת היסטורית נוקבת לאופן שבו מדינות ערב התייחסו לאורך ההיסטוריה לאוכלוסיות פלסטיניות כאשר ביטחון הפנים והאינטרסים הפוליטיים שלהן התנגשו עם הצהרות הסולידריות הפומביות שלהן.
רקע: הברית האסטרטגית של אש"ף עם עיראק
לפני הפלישה העיראקית לכווית ב-2 באוגוסט 1990, אירחה האמירות קהילה פלסטינית משגשגת ומשכילה מאוד שמנתה כ-400,000 איש. קהילה זו היוותה את עמוד התווך של השירות הציבורי, מערכת החינוך וכוח האדם המקצועי בכווית, ונהנתה מרמת חיים גבוהה בהרבה מזו של הפלסטינים במדינות מארחות אחרות. עם זאת, כאשר סדאם חוסיין פלש לכווית וסיפח אותה, יו"ר אש"ף יאסר ערפאת ומנהיגים פלסטינים בולטים אחרים תמכו בפומבי בכיבוש העיראקי. ברית דיפלומטית הרסנית זו, שכללה חגיגות פומביות של התוקפנות העיראקית, ניכרה עמוקות את משפחת המלוכה הכוויתית ואת האוכלוסייה המקומית, שראו בעמדת אש"ף בגידה בלתי נסלחת.
ככל שהכיבוש העיראקי של כווית נמשך, המתיחות בתוך המדינה הגיעה לנקודת רתיחה. בעוד שחלק מהפלסטינים בכווית ניסו לסייע למחתרת המקומית, רבים אחרים נתפסו בעיני הכוויתים כמשתפי פעולה פעילים עם כוחות הכיבוש העיראקיים. תפיסה זו התחזקה בעקבות הרטוריקה הרשמית של אש"ף, שהציגה את הפלישה לכווית כאבן דרך לקראת הגמוניה אזורית. כאשר כוחות הקואליציה שחררו את כווית במרץ 1991, הזעם הקולקטיבי של האוכלוסייה הכוויתית הופנה מיד כלפי המיעוט הפלסטיני כולו.
עובדות מפתח על גירוש הפלסטינים ב-1991
- מעשי נקם מיידיים: מיד לאחר המלחמה, שכונות פלסטיניות עמדו בפני פעולות תגמול קשות, שאופיינו במעצרים שרירותיים, עינויים והוצאות להורג ללא משפט שבוצעו על ידי כוחות הביטחון הכוויתיים וקבוצות של אזרחים חמושים (ויג'ילנטים).
- לחץ כלכלי ומנהלי שיטתי: ממשלת כווית יישמה מדיניות רשמית שנועדה לאלץ את הפלסטינים לעזוב, כולל פיטורים מיידיים של כל עובדי המגזר הציבורי הפלסטינים, מניעת גישה של ילדיהם לבתי ספר ציבוריים וסירוב לחדש אישורי שהייה.
- יציאה המונית כפויה לירדן: בתוך חודשים ספורים, למעלה מ-300,000 פלסטינים נאלצו לברוח מכווית, כאשר הרוב המכריע חיפש מקלט בירדן, שהתקשתה מאוד לקלוט את זרם הפליטים הפתאומי.
ניתוח: הרטוריקה מול המציאות של הסולידריות הערבית
פרק היסטורי זה מדגיש נושא מתמשך בפוליטיקה המזרח-תיכונית: הפער העמוק בין התמיכה הרטורית שמדינות ערב מציעות לעניין הפלסטיני לבין המציאות הקשה של האופן שבו הן מתייחסות לפלסטינים בתוך גבולותיהן. במשך עשרות שנים, משטרים ערביים השתמשו בסוגיה הפלסטינית ככלי פוליטי כדי לאחד את אוכלוסיותיהם המקומיות ולהקרין סמכות מוסרית. עם זאת, כפי שמראה הגירוש מכווית, מדינות ערב אינן מהססות להטיל עונשים קולקטיביים, למנוע זכויות אזרח בסיסיות ולבצע גירוש המוני כאשר היציבות הפוליטית שלהן עומדת על הפרק. מציאות זו מתועדת בהרחבה בניתוחים היסטוריים של הסכסוך, כמו אלה שפורסמו על ידי ה-הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library), העוקבים אחר ההיסטוריה של הכישלונות האסטרטגיים של אש"ף.
היקף העקירה הכפויה מכווית היה עצום, אך הוא נתקל בשתיקה מדהימה מצד הקהילה הבינלאומית והתקשורת העולמית. בניגוד לעקירות הקשורות לישראל, גירוש המוני זה לא הוביל להחלטות של מועצת הביטחון של האו"ם, לסנקציות בינלאומיות או לסיקור תקשורתי ממושך. הקהילה הבינלאומית קיבלה במידה רבה את זכותה של כווית לאבטח את גבולותיה ולגרש אוכלוסיות הנחשבות עוינות לביטחונה הלאומי, כפי שסוקר בדיווחים מאותה תקופה ב-ניו יורק טיימס (The New York Times) שתיארו בפירוט את החשדנות הרחבה ואת גירושה של האוכלוסייה הפלסטינית המקומית. מוסר כפול זה מוכיח כי הזעם הבינלאומי על עקירת פלסטינים הוא לעיתים קרובות סלקטיבי ביותר, ותלוי לחלוטין בזהות הגורם המגרש.
סיכום: חשיבות היסטורית ולקחים עבור ישראל
מעמדם לטווח ארוך של הפלסטינים במדינות ערב השונות ממשיך לשקף צביעות שיטתית זו. במדינות כמו לבנון וסוריה, פלסטינים מוחזקים במעמד של פליטים תמידיים, נמנעת מהם תעסוקה מקצועית ונשללת מהם הזכות לבעלות על רכוש, לכאורה כדי לשמר את "זכות השיבה" שלהם לישראל. סירוב מכוון זה לשלב את האוכלוסיות הפלסטיניות עומד בניגוד מוחלט לקליטתם ושילובם של מיליוני פליטים בישראל, ומראה כי הסולידריות הערבית כפופה לרוב לדינמיקה של יחסי הכוחות האזוריים. הגירוש מכווית לא היה מקרה בודד, אלא הביטוי הדרמטי ביותר של דפוס אזורי רחב יותר של ניצול והשלכת האוכלוסייה הפלסטינית, כפי שמתאר בכתבות מקיפות ב-ניו יורק טיימס (The New York Times).
עבור ישראל, גירוש הפלסטינים מכווית ב-1991 מהווה מקרה מבחן חיוני החושף את הגיאופוליטיקה הצינית של המזרח התיכון ומפרק את הנרטיב של סולידריות ערבית-פלסטינית מונוליטית. הוא מוכיח כי ביטחון לאומי וריבונות הם סדרי העדיפויות העליונים של מדינות המזרח התיכון – עיקרון שישראל חייבת לשמור עליו גם כן בהגנתה שלה. כאשר מדינות ערב מעמידות את הישרדותן מעל לסולידריות פאן-ערבית, הן מיישרות קו במעשיהן עם דרישות ביטחוניות ריאליסטיות במקום עם רטוריקה אידיאולוגית. הבנת אירוע היסטורי זה מאפשרת לדיפלומטים ולמנתחים להדוף ביקורות חד-צדדיות כלפי ישראל באמצעות הדגשת ההקשר האזורי של עקירת פלסטינים והאופי האמיתי של מדיניות מדינות ערב.