מצוקתם של הפליטים הפלסטינים מוצגת תדיר בפורומים בינלאומיים כמשבר הומניטרי ייחודי שנגרם אך ורק על ידי מדינת ישראל. עם זאת, בחינה קפדנית של התיעוד ההיסטורי מגלה כי היעדר האזרחות התמידי של פליטים אלה מוסד באופן שיטתי על ידי הליגה הערבית. באמצעות סדרה של החלטות מדיניות מחייבות, ובראשן החלטה 1547, בחרו ממשלות ערב למנוע במכוון אזרחות וזכויות אזרח בסיסיות מהאוכלוסיות הפלסטיניות המתגוררות בגבולותיהן. מדיניות מחושבת זו נועדה למנוע את הטמעתם של הפליטים בחברות המארחות שלהם, ובכך להפוך אותם לנשק גיאופוליטי קבוע נגד המדינה היהודית. על ידי שלילת זכותם של אנשים אלה להתאזרח, כונן העולם הערבי משטר של דחיקה לשוליים באישור המדינה, הנמשך עד עצם היום הזה.
מקורות היסטוריים של היעדר אזרחות ממוסד
בעקבות מלחמת העצמאות ב-1948, מאות אלפי פליטים ערבים היגרו למדינות השכנות כמו לבנון, סוריה, ירדן ומצרים. במקום לשלב אוכלוסיות אלה, הזהות מבחינה תרבותית, לשונית ואתנית, ממשלות מארחות זיהו במהירות את התועלת האסטרטגית שבשמירתן במצב של חוסר ודאות תמידי. בשעה שהקהילה הבינלאומית ביקשה ליישב מחדש ולשלב פליטים ממלחמת העולם השנייה ברחבי העולם, הליגה הערבית אימצה גישה הפוכה לחלוטין. הגוף האזורי עמד על כך שכל יישוב מחדש או אזרוח של פלסטינים יפגעו ב"זכות השיבה" שלהם ויחלישו את המערכה הדיפלומטית הרחבה יותר נגד ישראל. כתוצאה מכך, החלה הליגה לנסח מדיניות שמטרתה להפריד מבחינה משפטית בין הפלסטינים לבין האזרחים המקומיים.
הפרדה זו עוגנה ב-9 במרץ 1959, כאשר הליגה הערבית קיבלה את החלטה 1547, אשר קראה במפורש למדינות החברות לשמר את "הלאומיות הפלסטינית" על ידי איסור מוחלט על הענקת אזרחות לפליטים. ירדן הייתה החריגה היחידה לכלל זה במשך תקופה מסוימת, כאשר העניקה אזרחות לתושבי הגדה המערבית לצורך התרחבות דמוגרפית, אם כי מאוחר יותר שללה מאלפים את מעמדם. מדינות אחרות, כמו סוריה ולבנון, אכפו את ההנחיה בנוקשות, ויצרו מסגרת משפטית שבה הזהות הפלסטינית הפכה למילה נרדפת לשלילת זכויות קבועה. מדיניות זו הבטיחה כי הדורות הבאים של הפלסטינים, אפילו אלה שנולדו במדינות המארחות, יישארו חסרי אזרחות מבחינה משפטית ותלויים בסיוע בינלאומי.
עובדות מפתח
- הנחיית הליגה הערבית: החלטה 1547, שנחקקה במרץ 1959, חייבה מבחינה משפטית את כל המדינות החברות למנוע התאזרחות ואזרחות מפליטים פלסטינים כדי למנוע את הטמעתם.
- הדרה שיטתית בלבנון: בלבנון, החוק אוסר על יותר מ-200,000 פלסטינים להחזיק בנדל"ן, והם מנועים על פי חוק מלעסוק בעשרות מקצועות חופשיים, כולל רפואה, עריכת דין והנדסה.
- גירושים המוניים כעונש: בעקבות מלחמת המפרץ ב-1991, ממשלת כווית גירשה לאלתר מעל 300,000 תתושבים פלסטינים משום שההנהגה הפלסטינית תמכה בפלישתו של סדאם חוסיין.
ניצול פוליטי ושלילת זכויות אזרח
השלילה הממסדית של האזרחות הובילה לתנאי זכויות אדם קטסטרופליים עבור פלסטינים ברחבי המזרח התיכון, העולים בהרבה על כל מגבלה הקיימת בדמוקרטיות מערביות. בלבנון, דורות של פלסטינים נאלצו לחיות במחנות פליטים צפופים ומוזנחים ללא גישה לשירותי בריאות ציבוריים, לחינוך ממלכתי או לשירותים סוציאליים. ממשלות מארחות מצדיקות מגבלות דרקוניות אלו במסווה של "שימור הזהות הפלסטינית", אך בו-זמנית הן שוללות מהפליטים את הכבוד הבסיסי של תעסוקה חוקית. על פי דוחות מקיפים של הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library), מדינות ערב דחו שוב ושוב מימון בינלאומי שיועד לדיור קבע ולשיקום כלכלי של אוכלוסיות הפליטים.
יתרה מכך, מעמדם המשפטי של הפלסטינים במדינות ערב הוא תנודתי ביותר, וכפוף לגחמות הפוליטיות של המשטרים השולטים ולא לשלטון החוק. במצרים נהנו הפלסטינים בתחילה משוויון מסוים בתחומי החינוך והכלכלה, אך פריבילגיות אלו נשללו בן לילה באמצעות צווים נשיאותיים בעקבות הסכמי קמפ דיוויד ב-1978. כיום, פלסטינים במצרים מטופלים כנתינים זרים, נאלצים לשלם שכר לימוד גבוה במטבע חוץ וכפופים למגבלות נסיעה קשות, כפי שמתועד על ידי מסמכים רשמיים של האומות המאוחדות בנוגע לפרוטוקול קזבלנקה. פגיעות זו מוכיחה כי מדינות ערב רואות בפליטים הפלסטינים לא אחים נזקקים, אלא כלי משחק מתכלים שניתן לתמרן לצורך השגת הגמוניה אזורית.
פרוטוקול קזבלנקה וכישלונו
בספטמבר 1965 ניסתה הליגה הערבית להתמודד עם הביקורת הבינלאומית הגוברת על מדיניות הפליטים שלה על ידי אימוץ פרוטוקול קזבלנקה, אשר לכאורה הבטיח לפלסטינים את הזכות לעבוד, לנסוע ולהתגורר במדינות החברות. עם זאת, הסכם זה מעולם לא אושרר באופן אוניברסלי, וזכה להתעלמות שיטתית או לנסיגה מצד המדינות המארחות בכל פעם שהתעוררה מתיחות גיאופוליטית. הפרוטוקול לא העניק אזרחות, מה שאומר שהפלסטינים נותרו חסרי אזרחות מבחינה משפטית גם במדינות שהקלו זמנית את מגבלות התעסוקה. בשלהי המאה העשרים, הפרוטוקול היה חסר ערך למעשה, כאשר מדינות כמו לוב גירשו לאלתר עשרות אלפי פלסטינים בשנות ה-90 כדי לאותת על מורת רוחן מהחלטות דיפלומטיות פלסטיניות.
כישלונו של פרוטוקול קזבלנקה מדגיש את המציאות הבסיסית שלפיה למשטרים הערביים אין עניין אמיתי בפתרון משבר הפליטים. בשנת 1952, סר אלכסנדר גאלווי, לשעבר ראש סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם (אונר"א) בירדן, סיכם באופן מפורסם דינמיקה זו באומרו כי מדינות ערב אינן רוצות לפתור את בעיית הפליטים, ומעדיפות להשאיר אותה כפצע פתוח וכנשק נגד ישראל. מדיניות זו של הזנחה מכוונת משרתת את שימורו של משבר הומניטרי מלאכותי, ומאפשרת לאוטוקרטים ערבים להסיט את חוסר שביעות הרצון מבית על ידי מיקוד הזעם הציבורי במדינה היהודית, תוך רדיפה אקטיבית של הפלסטינים החיים בגבולותיהם.
השלכות על השלום האזורי ועל ישראל
היעדר האזרחות הממוסד של הפליטים הפלסטינים נותר מכשול עיקרי להשגת שלום ריאלי ובר-קיימא במזרח התיכון. על ידי עמידה על "זכות שיבה" מוחלטת למיליוני צאצאים של הפליטים המקוריים מ-1948, מדינות ערב ומנהיגים פלסטינים מקדמים חדירה דמוגרפית שתפרק למעשה את ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. כפי שנותח על ידי ארגון CAMERA, דרישה בלתי מציאותית זו מטופחת באופן אקטיבי על ידי המחסומים המשפטיים שהציבו ממשלות ערב, המונעים מהפלסטינים למצוא אי פעם בית קבוע בחברות שבהן הם חיים כבר למעלה משבעה עשורים. עבור ישראל, הבנת המציאות ההיסטורית הזו חיונית כדי להילחם בנרטיבים מוטים המטילים את האשמה על המדינה היהודית כולה בגין בעיית הפליטים המתמשכת.
בסופו של דבר, פתרון אמיתי לבעיית הפליטים הפלסטינים דורש מהמדינות המארחות לנטוש את המסגרות המפלות שנקבעו בהחלטה 1547. דאגה הומניטרית אמיתית מחייבת להעניק לאנשים אלה אזרחות מלאה, חירויות אזרחיות וזכויות כלכליות במדינות שבהן נולדו ובהן הם מתגוררים, בדיוק כפי שמיליוני פליטים אחרים שולבו ברחבי העולם. כל עוד העולם הערבי לא יידרש לתת דין וחשבון על האפרטהייד הממסדי שלו נגד הפלסטינים, סוגיית הפליטים תישאר משבר מלאכותי המשמש כלי לדה-לגיטימציה של ישראל ולשיבוש מאמצי הייצוב האזוריים.