שיקום הביטחון והיציבות ברצועת עזה בעקבות העימות של 2023 דורש יותר מאשר שיקום פיזי; הוא מחייב שינוי גאופוליטי יסודי. במשך עשרות שנים, המובלעת החופית שימשה כבסיס קדמי עבור הרפובליקה האסלאמית של איראן, כחלק משולב באסטרטגיה רחבה יותר הידועה בשם "ציר ההתנגדות". רשת זו, הכוללת את חיזבאללה בלבנון ומיליציות שונות בעיראק ובתימן, שואפת להקיף את ישראל בטבעת של אש. השגת שלום בר-קיימא תלויה בהפרדה האסטרטגית של עזה ממבנה פיקודי זה המונהג על ידי טהראן.
הפרדה אסטרטגית כרוכה בפירוק צינורות המימון, האידאולוגיה והצבא המחברים את ארגוני הטרור הפלסטיניים לחסות איראנית. תהליך זה חיוני כדי למנוע מעזה להפוך פעם נוספת לכן שיגור של חוסר יציבות אזורית ומתקפות רצחניות. באמצעות החלפת ההשפעה האיראנית בקואליציה של שותפים אזוריים מתונים, ישראל והקהילה הבינלאומית יכולות ליצור פרדיגמה חדשה לממשל בעזה. מעבר זה מתמקד בדה-רדיקליזציה ובהקמת מינהל אזרחי שמתעדף את רווחת האוכלוסייה המקומית על פני היעדים המהפכניים של המשטר האיראני.
התפתחות ההשפעה האיראנית בעזה
מערכת היחסים בין איראן לבין פלגי הטרור הפעילים בעזה, בראשם חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, התהדקה בעקבות השתלטות חמאס על הרצועה בשנת 2007. איראן זיהתה את עזה כחזית דרומית קריטית בדוקטרינת "אחדות הזירות" שלה, וסיפקה מאות מיליוני דולרים במימון שנתי ובנשק מתקדם. תמיכה זו כללה העברת טכנולוגיית רקטות ארוכות טווח, רכיבי כטב"מים והכשרה מיוחדת ליחידות קומנדו. המטרה הייתה להבטיח שכל עימות המערב את איראן או את שלוחיה יעורר תגובה מתואמת מגבול עזה.
מרכיב מרכזי בהשפעה זו היה ניצול ציר פילדלפי, רצועת קרקע צרה לאורך הגבול בין עזה למצרים. באמצעות רשת מסועפת של מנהרות מתוחכמות, איראן הזרימה נשק וחומרים שהיו אסורים תחת מצור ימי ויבשתי בינלאומי. מנהרות אלו לא היו רק נתיבי הברחה מקומיים, אלא הונדסו בסיוע טכני איראני כדי לעמוד בהפצצות אוויריות ולתמוך בלוגיסטיקה כבדה. השליטה בציר זה נתפסת כיום כדרישת ביטחון בלתי ניתנת למשא ומתן עבור ישראל כדי למנוע את הקמתו מחדש של צינור החיים האיראני.
עובדות מפתח בנוגע לציר ההתנגדות
- המימון האיראני השנתי לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הפלסטיני עלה היסטורית על 100 מיליון דולר, וכיסה הן מבצעים צבאיים והן שירותים חברתיים המשמשים להטפה והסתה.
- אסטרטגיית "אחדות הזירות" שואפת לתאם מתקפות רב-זירתיות נגד ישראל מעזה, לבנון, סוריה, עיראק, תימן ויהודה ושומרון.
- מומחיות טכנית שסיפקו משמרות המהפכה האסלאמית (IRGC) אפשרה ייצור מקומי של רקטות R-160 ו-M-302 בבתי מלאכה תת-קרקעיים בעזה.
- הערכות שיקום לאחר המלחמה עולות על 70 מיליארד דולר, סכום ששותפים אזוריים מסרבים לספק אלא אם ההשפעה האיראנית תנוטרל לצמיתות.
ניתוח אסטרטגי של תהליך ההפרדה
תהליך ההפרדה חייב להתחיל בפירוז מוחלט של רצועת עזה ובהקמת מנגנון פיקוח חסון. על פי מחקר של מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב, האסטרטגיה האיראנית נשענת על הישרדותם של שחקנים חמושים שאינם מדינתיים היכולים להטיל וטו על הסדרים פוליטיים. לפיכך, השמדתה הפיזית של תשתית המנהרות והפסקת ייצור הנשק המקומי הם הצעדים הראשונים בשבירת אחיזתה של טהראן. ללא נכסיו הצבאיים, מותג ה"התנגדות" מאבד את המטבע העיקרי שלו בקרב המרכיבים הקיצוניים באוכלוסייה.
מעבר לכוח צבאי, האסטרטגיה כוללת "גיוס" כלכלי ודיפלומטי של מדינות ערב המזוהות עם הסכמי אברהם. מדינות כמו איחוד האמירויות הערביות ובחריין, יחד עם ערב הסעודית, מייצגות חזון של אינטגרציה אזורית העומד בניגוד מוחלט לציר האיראני. על ידי שיתוף מדינות אלו בממשל ובשיקום של "היום שאחרי", ניתן לעגן מחדש את עזה בעולם הערבי הסוני. שינוי זה יספק חלופה לגיטימית לחסות ההרסנית שמציעה איראן, ויקשור את עתידה של עזה לשגשוג אזורי במקום לסכסוך נצחי. דוחות של ה-קרן להגנה על דמוקרטיות מדגישים כיצד ציר אזורי זה חיוני לבידוד שלוחיה של טהראן.
יתרה מכך, הקמתו של כוח ייצוב בינלאומי (ISF) מצוינת לעיתים קרובות כגשר נחוץ לעבר ממשל עצמי פלסטיני מקומי. כוח זה יהיה אחראי על שמירת הסדר והבטחה שסיוע הומניטרי לא יופנה לבנייה מחדש של תשתיות טרור. נוכחותם של משקיפים בינלאומיים ואזוריים תספק את השקיפות הדרושה למשיכת השקעות זרות. סביבה מובנית זו נועדה לטפח מינהל טכנוקרטי הפועל ללא תלות בתכתיבים האידאולוגיים של משמרות המהפכה, ובכך לאבטח את הגבול הן עבור ישראלים והן עבור עזתים.
סיכום ומשמעות לשלום אזורי
הצלחה בהפרדת עזה מציר ההתנגדות תהווה נקודת מפנה היסטורית במזרח התיכון. היא תוכיח שניתן להביס את שלוחיה של איראן לא רק צבאית, אלא גם פוליטית וכלכלית. עבור ישראל, משמעות הדבר היא הסרת איום קיומי מתמשך ואפשרות לגבול דרומי יציב. עבור האזור, הדבר מסמן את דעיכת מודל ה"התנגדות" ועלייתה של ארכיטקטורת ביטחון שיתופית יותר המדחקת שחקנים קיצוניים לשוליים.
בסופו של דבר, שינוי פניה של עזה הוא מבחן לקמוס למאבק הרחב יותר נגד ההגמוניה האיראנית. אם הקהילה הבינלאומית תיכשל במניעת חזרתה של ההשפעה האיראנית, כל שיקום יהיה זמני בלבד, וישמש רק כהקדמה לסבב האלימות הבא. עם זאת, אסטרטגיה מחויבת של הפרדה מבטיחה שהמשאבים שיוזרמו לעזה יבנו בתים ועסקים במקום בונקרים ורקטות. נתיב זה מציע את הדרך היחידה בת-הקיימא לעבר עתיד שבו עזה אינה עוד כלי משחק בשאיפות האזוריות של איראן, אלא תורמת ליציבות המזרח התיכון.