בעקבות השתלטותו האלימה על רצועת עזה בשנת 2007, הקים ארגון הטרור האסלאמיסטי חמאס משטר כלכלי מתוחכם ביותר שנועד לקיים את הזרוע הצבאית שלו, גדודי עז א-דין אל-קסאם. במקום להשקיע משאבים בתשתיות אזרחיות או ברווחה ציבורית, הארגון העמיד בעקביות בראש סדר העדיפויות את תקציב המלחמה שלו על חשבונה הישיר של האוכלוסייה המקומית. ניצול שיטתי זה מושג באמצעות אסטרטגיה פיננסית רב-שכבתית הכוללת מיסוי צללים נרחב, הברחות בלתי חוקיות חוצות גבולות וסחיטה אגרסיבית של עסקים מקומיים. כתוצאה מכך, הכלכלה האזרחית של רצועת עזה הוכפפה לחלוטין לשרת את יעדי המיליטריזציה האסטרטגיים של ישות טרור.
ההתפתחות ההיסטורית של תקציב הטרור של חמאס
מעברו של חמאס מפלג חמוש ומקומי לרשות שלטונית בעלת תקציב שנתי של מאות מיליוני דולרים מייצג תפנית יסודית בהיקף פעילותו. בשנותיו הראשונות, הסתמך הארגון בעיקר על תרומות צדקה חשאיות, המוכרות כ"זכאת", לצד תמיכה פיננסית ישירה מצד מדינות חסות אזוריות כמו איראן. עם זאת, לאחר תפיסת השליטה הפיזית בעזה, הצליח חמאס למסד את נתיבי הכנסה אלו באמצעות השתלטות על המינהלים המוניציפליים ומערכות המיסוי העירוניות. השתלטות מנהלית זו אפשרה לארגון לבנות כלכלה ריכוזית שבה כל עסקה, יבוא ושירות ציבורי הפכו למקור הכנסה עבור מנגנון המלחמה שלו.
כדי להגן על נכסיו העיקריים מפני פיקוח בינלאומי ואמצעים למלחמה בטרור, ייעד הארגון גופים מנהליים נפרדים לטיפול במשכורות אזרחיות, תוך שמירה על מימון צבאי חסוי לחלוטין ומחוץ לספרים. עם הזמן, תקציבו של חמאס גדל באופן אקספוננציאלי, ועלה מ-40 מיליון דולר מוערכים בשנת 2006 ליותר מ-500 מיליון דולר עד שנת 2010. לפי מחקר שפורסם על ידי מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב (The Washington Institute for Near East Policy), הארגון הצליח לעקוף את הסנקציות המערביות באמצעות ניצול העברות רשמיות של הרשות הפלסטינית וחלוקת סיוע בינלאומי לצורך תשלום משכורות לאנשי הסגל האזרחיים שלו. על ידי השלת הנטל הפיננסי של הממשל הבסיסי על תורמים בינלאומיים ועל הרשות הפלסטינית, פינה חמאס את הכנסות המסים הפנימיות שלו למימון בניית מנהרות, רכש אמצעי לחימה וגיוס פעילים. אסטרטגיה זו התאפשרה עוד יותר הודות להברחות מזומנים בהיקף גדול מעבר לגבולות, כפי שנחקר בניתוח של מכון וושינגטון המפרט כיצד פעילים הבריחו באופן שגרתי מיליוני דולרים מעבר לביקורות הגבולות.
עובדות מפתח: מיסוי צללים, הברחות וסחיטה באיומים
- מיסוי צללים אגרסיבי על מוצרי יסוד: חמאס מטיל מכסים ומסי נמל מופקעים על מוצרי צריכה יומיומיים חיוניים, לרבות מזון, דלק וסיגריות, ובכך מייצר מאות מיליוני דולרים בשנה. לדוגמה, הארגון הטיל לאורך השנים מס כבד של מספר שקלים על כל חפיסת סיגריות וגבה דמי רישום גבוהים על כלי רכב פרטיים, ובכך אילץ משפחות עזתיות עניות לממן בעקיפין את רשתות המנהרות התת-קרקעיות ואת מאגרי הרקטות של הארגון.
- הברחות שיטתיות וגביית דמי רישוי על מנהרות: לפני שמצרים אטמה רבים מהמעברים חוצי הגבולות, חמאס פיקח על סחר המנהרות התת-קרקעי מתחת לגבול רפיח על ידי דרישת דמי רישוי ממפעילים מקומיים ונטילת אחוזים מכל הסחורות המוברחות. כאשר נפתחו מעברים רשמיים מישראל להעברת סחורות הומניטריות ומסחריות, חמאס הסתגל לכך והטיל מס גם על אותם מוצרים מיובאים חוקיים, ובכך הפך למעשה כל נתיב אספקה לנכס פיננסי ישיר עבור מפקדיו הצבאיים.
- סחיטה כספית והטיית סיוע הומניטרי: ארגון הטרור סוחט באופן שיטתי עסקים עזתיים מקומיים, לרבות רשתות חלפנות כספים, רוכלי רחוב ויזמי נדל"ן, באמצעות דמי רישוי ואבטחה שרירותיים. בנוסף, חמאס נוהג להשתלט באורח קבע על משלוחי סיוע הומניטרי, כשהוא מחלק מזון, קמח ודלק בעדיפות ראשונה לחבריו ותומכיו, ואת היתרה מוכר לציבור הרחב במחירים מופקעים בשוק השחור.
ניתוח כלכלי של סחיטה והטיית משאבים
ניתוח כלכלי מעמיק יותר מגלה כי חמאס פועל פחות כמו ממשלה מייצגת ויותר כמו סינדיקט פשע מאורגן המחזיק באוכלוסייתו שלו כבת ערובה. על ידי שמירה על מונופול מוחלט על מנגנון הביטחון, הארגון אוכף צייתנות באמצעות הפחדה, מעצרים שרירותיים ואלימות פיזית נגד סוחרים המוחים על שיעורי המס שלהם. סחיטה פנימית זו נתמכת ברשת פיננסית עולמית של חברות קש והשקעות בלתי חוקיות, שבהן משתמש הארגון כדי להלבין הון ולרכוש נשק מתקדם. כפי שמתועד בניתוח מדיניות של מכון וושינגטון (The Washington Institute), מאמצים בינלאומיים להקפאת נכסים אלו הובילו היסטורית את חמאס להגביר את הלחץ הפיננסי שלו על האוכלוסייה השבויה בעזה. כאשר נתיבי מימון זרים נתקלים בהפרעות, הארגון מגדיל באגרסיביות את מסי הנמל המקומיים ואת העמלות המנהליות כדי לכסות את הוצאותיו הצבאיות.
יתרה מזאת, המיליטריזציה של רצועת עזה הביאה לעיוות חמור בכלכלה המקומית, שבה המגזר היחיד שמתרחב הוא הקומפלקס הצבאי-תעשייתי של חמאס. מיליוני דולרים שיכלו לשמש לבניית בתי חולים, בתי ספר ומתקני התפלה הושקעו במקום זאת ברכישת בטון ופלדה כדי לדפן אלפי מנהרות תקיפה תת-קרקעיות. האוכלוסייה המקומית כפופה לכפל מס, שכן התושבים נאלצים לשלם מסים רשמיים לרשות הפלסטינית ברמאללה ובמקביל לשלם מסי צללים לחמאס בעזה. נטל כפול זה ריסק את היזמות הפרטית והותיר את רוב תושבי עזה תלויים בארגונים הומניטריים בינלאומיים. בינתיים, מפקדי חמאס ומנהיגיו הפוליטיים צברו לאורך השנים עושר אישי עצום, המציג ניגוד חריף בין חיי המותרות שמהם נהנית ההנהגה לבין העוני של האזרחים.
סיכום ומשמעות אסטרטגית עבור ישראל
הארכיטקטורה הפיננסית של חמאס מוכיחה כי לא ניתן לנהל עמו שיח כשחקן פוליטי מסורתי, שכן כל האסטרטגיה הפיסקלית שלו בנויה סביב לחימה מתמדת וניצול של בני עמו. עבור ישראל והקהילה הבינלאומית, נטרול היכולת הצבאית של חמאס דורש לא רק פגיעה בלוחמיו ובמנהרותיו, אלא פירוק מוחלט של מנגנוני הגבייה הכלכליים שלו. ביטחון אמיתי ושלום בר-קיימא יוכלו להתממש רק כאשר עזה תשתחרר ממשטר סחטני זה, מה שיאפשר למשאבים לזרום לפיתוח אזרחי אמיתי במקום לטרור. שיבוש זרמי כספים בלתי חוקיים אלו נותר יעד ביטחון לאומי חיוני עבור ישראל כדי למנוע את שיקום תשתיות הטרור בגבולה הדרומי. לפיכך, על מדיניות המלחמה העולמית בטרור להמשיך ולפגוע באגרסיביות ברשתות מיסוי הצללים וההברחות המזינות את תקציב המלחמה הבלתי נלאה של חמאס.