במאי 1967, עמדה מדינת ישראל בפני איום קיומי כאשר מצרים, סוריה וירדן גייסו את כוחותיהן לאורך גבולותיה. בעקבות החלטתו של נשיא מצרים, גמאל עבד אל-נאצר, לגרש את כוח החירום של האו"ם ולחסום את מצרי טיראן, נכנסה ישראל לתקופה של אי-ודאות עמוקה המוכרת כ"תקופת ההמתנה". מרווח זמן זה של שלושה שבועות התאפיין בגיוס מלא של צבא ההגנה לישראל ובחיפוש נואש אחר פתרון דיפלומטי. הישרדותה של האומה עמדה על הפרק בשעה שהקהילה הבינלאומית נותרה פסיבית ברובה אל מול התוקפנות הערבית הגוברת.
הקשר היסטורי ופרובוקציות אזוריות
המשבר החל ב-15 במאי 1967, כאשר כוחות מצריים נעו לתוך חצי האי סיני תוך הפרה ישירה של הבנות בינלאומיות קודמות. מהלך זה לווה במהירות בסילוק משקיפי האו"ם ששימשו כחיץ חיוני מאז משבר סואץ ב-1956. על ידי סגירת מצרי טיראן בפני השיט הישראלי, ביצעה מצרים עילה למלחמה על פי החוק הבינלאומי, ובפועל חנקה את עורק החיים הימי הדרומי של ישראל. פרובוקציות אלו לוו ברטוריקה לוחמנית מצד קהיר, שם נאצר הצהיר בגלוי על כוונתו להשיג את השמדתה המוחלטת של המדינה היהודית.
עובדות מרכזיות על הגיוס ב-1967
- 'תקופת ההמתנה' נמשכה מה-15 במאי ועד לפרוץ המלחמה ב-5 ביוני 1967.
- ישראל גייסה למעלה מ-250,000 אנשי מילואים, המהווים חלק משמעותי מאוכלוסיית הגברים הבוגרים שלה.
- חסימת מצרי טיראן עצרה את כל ייבוא הנפט מאיראן, ובכך איימה על ביטחון האנרגיה של ישראל.
- ממשלת אחידות לאומית הוקמה ב-1 ביוני, והביאה את משה דיין למשרד הביטחון.
- שר החוץ אבא אבן נסע לפריז, לונדון וושינגטון כדי להבטיח התערבות בינלאומית.
הנטל האסטרטגי של תקופת ההמתנה
'תקופת ההמתנה' הייתה תקופה של לחץ פסיכולוגי עצום הן עבור הציבור הישראלי והן עבור הנהגתו הפוליטית. ראש הממשלה לוי אשכול נקט בתחילה בנתיב זהיר, בתקווה שהתערבות ימית אמריקאית או בריטית תפתח מחדש את המצרים ותרגיע את הסכסוך. בעוד אשכול חיפש פריצת דרך דיפלומטית, המשק הישראלי הושבת בפועל כאשר כמעט כל הגברים הכשירים גויסו לשירות צבאי בחירום. בערים, האזרחים התכוננו לגרוע מכל, כאשר רבים ציפו בחרדה למלחמה אזורית קטסטרופלית אם הצבאות הערביים המאוחדים יצליחו בפלישתם.
האסטרטגיה הצבאית של ישראל התבססה רבות על מערך המילואים הייחודי שלה, שאפשר מעבר מהיר מצבא סדיר קטן לכוח לוחם אדיר. במהלך הגיוס, צה"ל זימן בהצלחה מאות אלפי אנשי מילואים, והציב אותם בצורה אסטרטגית מול איומים בשלוש חזיתות נפרדות. הישג לוגיסטי זה הושלם למרות העומס הכבד שהטיל על התשתית החברתית והכלכלית של המדינה. החיילים המתינו בחום המדבר במשך שבועות, נוכחותם שימשה כמגן הגנתי בעוד הקבינט דן בעיתוי של פעולה מקדימה הכרחית.
ניתוח אסטרטגי וכישלון דיפלומטי
ההחלטה להמתין, אף שהייתה שנויה במחלוקת באותה עת, הייתה מהלך אסטרטגי מחושב שנועד להבטיח לגיטימציה בינלאומית לכל פעולה צבאית עתידית. על ידי מיצוי כל הערוצים הדיפלומטיים, הוכיחה ישראל לעולם כי היא הצד הנפגע הפועל אך ורק מתוך הגנה עצמית. עם זאת, העיכוב אפשר לקואליציה הערבית לגבש עוד יותר את עמדותיה ולתאם את תוכניות הקרב המורכבות שלה. היסטוריונים מרבים לדון האם תקופת ההמתנה הייתה סימן להיסוס פוליטי או שיעור מופת בתמרון דיפלומטי שסלל בסופו של דבר את הדרך לניצחון. על פי רישומים ב-ספרייה היהודית הווירטואלית, המתח הפנימי כמעט הוביל להתמוטטות פוליטית לפני הקמת ממשלת האחדות.
לא ניתן להפריז בממד הפסיכולוגי של תקופת ההמתנה, שכן אזרחי ישראל חיו שלושה שבועות של חרדה מייסרת והכנות קדחתניות. דיווחי התקשורת מאותה תקופה מתעדים אומה בהמתנה, כאשר שידורי הרדיו של "קול ישראל" הפכו למקור העיקרי למידע ולחרדה קולקטיבית כאחד. תקופה זו אילצה את ההנהגה הישראלית להתעמת עם מגבלות הערבויות הבינלאומיות, ובמיוחד הבטחות משנת 1957 בנוגע לחופש השיט בים סוף. כישלונן של המעצמות הימיות לארגן "צי בינלאומי" (Regatta) כדי לאתגר את המצור הוכיח לישראל כי היא יכולה לסמוך רק על כוחה שלה לצורך הישרדותה.
סיכום ומשמעות היסטורית
המבוי הסתום נפרץ לבסוף ב-1 ביוני 1967, עם הקמת ממשלת אחדות לאומית ומינויו של משה דיין לשר הביטחון. שינוי זה בהנהגה סימן מעבר מסבלנות דיפלומטית למדיניות של התערבות צבאית פעילה להסרת האיום הקיומי. הביצוע העוקב של מבצע מוקד ב-5 ביוני נותר רגע מכונן בהיסטוריה הצבאית המודרנית ובתעופה הטקטית. בסופו של דבר, תקופת ההמתנה גיבשה את הנחישות הלאומית הישראלית והבטיחה שכאשר צה"ל תקף לבסוף, הוא עשה זאת במלוא כוחה של אומה מאוחדת. ניתן למצוא תיאורים מפורטים של החלטות אסטרטגיות אלו בארכיון משרד החוץ הישראלי.