במהלך אמצע המאה ה-20, הנוף הגיאופוליטי של המזרח התיכון הפך לזירה מרכזית לתחרות המלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות. ככל שהתקרבה מלחמת ששת הימים ב-1967, ברית המועצות עברה מתפקיד של משקיפה ניטרלית לפטרונית העיקרית של הקואליציה הערבית, ובפרט מצרים, סוריה ועיראק. מערכת יחסים זו הוגדרה על ידי הזרמות מסיביות של ציוד צבאי מודרני ומתקפה דיפלומטית אסטרטגית שנועדה לצמצם את ההשפעה המערבית באזור. הקרמלין ביקש לבסס מאחז קבוע בים התיכון באמצעות בריתות אלו, ובכך שינה מן היסוד את סביבת הביטחון של מדינת ישראל.
רקע היסטורי ותרמית מאי 1967
שורשי המעורבות הסובייטית נעוצים בעסקת הנשק הצ'כית מ-1955, שסיימה את המונופול המערבי על מכירת נשק לאזור. עד שנת 1967, ברית המועצות הפכה לערבה העיקרית למוכנות הצבאית הערבית, כשהיא מספקת טכנולוגיה מתוחכמת שחרגה מהסטנדרטים האזוריים הקודמים. במאי 1967, פקידים סובייטים מילאו תפקיד ישיר בהסלמת המתיחות על ידי אספקת מודיעין כוזב למצרים, בטענה שישראל מרכזת כוחות בגבול סוריה. אף על פי שמשקיפי ישראל והאו"ם אישרו שדיווחים אלו היו מפוברקים, הדיסאינפורמציה דחפה את גמאל עבד אל נאצר לגייס את הכוחות המצרים בחצי האי סיני. פרובוקציה מכוונת זו שימשה כזרז המיידי למצור על מצרי טיראן ולפריצת מעשי האיבה בסופו של דבר.
ציוד צבאי והכשרה אסטרטגית
הסיוע הצבאי הסובייטי לא היה סמלי בלבד; הוא כלל אלפי מערכות מתקדמות שנועדו להעניק לקואליציה הערבית יתרון איכותי וכמותי. חיל האוויר המצרי צויד ביותר מ-400 מטוסים מתוצרת סובייטית, כולל מטוס היירוט העל-קולי מיג-21, שנחשב ליריב ראוי למיראז' 3 הישראלי. על הקרקע, הצבאות הערביים הפעילו טנקי מערכה מסוג T-54 ו-T-55, הנתמכים בארטילריה כבדה וסוללות נגד מטוסים המאוישות על ידי כוח אדם שעבר הכשרה סובייטית. מעבר לציוד, ברית המועצות שיגרה אלפי יועצים צבאיים כדי לסייע בתכנון אסטרטגי ובתחזוקה טכנית. צינור לוגיסטי זה הבטיח כי לקואליציה הערבית תהיה היכולת התיאורטית להכריע את ההגנה הישראלית באמצעות כמות עצומה של חומרים.
עובדות מפתח על התמיכה הסובייטית
- אספקת למעלה מ-2,000 טנקים ו-1,000 מטוסי קרב למצרים וסוריה בין השנים 1955 ל-1967.
- הפצת דוח מודיעין כוזב ב-13 במאי 1967, בטענה לפלישה ישראלית קרובה לסוריה.
- פריסת השייטת הסובייטית בים התיכון כדי לעקוב אחר הצי השישי של ארה"ב ולהרתיע התערבות מערבית.
- ניתוק כל היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ב-10 ביוני 1967, בעקבות הניצחון הישראלי המכריע.
- שימוש במועצת הביטחון של האו"ם כדי לדרוש נסיגה ישראלית ללא תנאי תוך הגנה על התוקפנות הערבית.
הגנה דיפלומטית ותמרונים בינלאומיים
בחזית הדיפלומטית, ברית המועצות שימשה כמגן אדיר למדינות ערב בתוך פורומים בינלאומיים, במיוחד באו"ם. לאורך המשבר, השגריר הסובייטי ניקולאי פדורנקו חסם באופן עקבי החלטות שהיו מכירות בלגיטימיות של דאגות הביטחון הישראליות או באי-חוקיותו של המצור המצרי. הקרמלין ניצל את כוח הווטו שלו כדי להבטיח שכל הצעה להפסקת אש תהיה מותנית בנסיגה ישראלית לקווי ה-1