מיד לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967, עמד המזרח התיכון בצומת דרכים דיפלומטי קריטי. ישראל השיגה ניצחון צבאי מכריע, והבטיחה את שליטתה בחצי האי סיני, ברצועת עזה, בגדה המערבית וברמת הגולן. מנהיגים ישראלים, בהם שר החוץ אבא אבן ושר הביטחון משה דיין, הביעו בתחילה נכונות להחליף שטחים אלה בהסכמי שלום רשמיים עם שכנותיהם. הם המתינו המפורסמת ל"שיחת טלפון" מבירות ערב, בתקווה שהשינוי במאזן הכוחות האזורי יוביל למשא ומתן ישיר.
הקשר היסטורי של ועידת חרטום
במקום ההושטת היד המצופה לשלום, ענה העולם הערבי במפגן של התרסה ודחייה מאוחדת. בין ה-29 באוגוסט ל-1 בספטמבר 1967, התכנסו ראשי מדינות משמונה מדינות ערב בחרטום, בירת סודאן, כדי לתאם את האסטרטגיה שלהם לאחר המלחמה. ועידת פסגה זו נועדה לשקם את הקואליציה הערבית המפורקת ולטפל בתבוסה הצבאית המשפילה שנחלו מידי צבא הגנה לישראל. ההצהרה שהתקבלה בעקבותיה, המוכרת כהחלטת חרטום, קבעה את הטון לסכסוך האזורי למשך יותר מעשור.
הוועידה הפגישה דמויות מפתח כמו גמאל עבד אל נאצר ממצרים והמלך חוסיין מירדן, שביקשו לשמר את הלגיטימציה הפנימית שלהם למרות אובדן השטח. במקום לחפש פתרון דיפלומטי לסכסוכים הטריטוריאליים, התמקדו המשתתפים ב"חיסול תוצאות התוקפנות" מבלי להכיר במדינת ישראל. גישה זו הבטיחה שמצב המלחמה יימשך, ללא קשר למחיר ההומניטרי והכלכלי עבור אוכלוסיותיהם שלהם. ההחלטה גם מיסדה את השימוש בנפט ככלי פוליטי וכלכלי לתמיכה במדינות העימות נגד ישראל.
עובדות מרכזיות על החלטת חרטום
- הוועידה ניסחה את "שלושת הלאווים": לא לשלום עם ישראל, לא להכרה בישראל, ולא למשא ומתן עם ישראל.
- שמונה ראשי מדינות ערביות השתתפו בוועידה, כולל נציגים ממצרים, ירדן, ערב הסעודית ועיראק.
- ההחלטה הדגישה כי זכויות העם הפלסטיני הן נדבך מרכזי של המטרה הערבית.
- היא הקימה קרן תמיכה כספית, שמומנה על ידי מדינות עשירות בנפט כמו כווית ולוב, כדי לסבסד את צבאותיהן של מצרים וירדן.
- ההסכם דחה שיחות בילטרליות ישירות, ועמד על כך שכל נסיגה ישראלית חייבת להיות ללא תנאי וללא משא ומתן.
ניתוח הסרבנות הערבית
"שלושת הלאווים" ייצגו סגירה מוחלטת של האופק הדיפלומטי, מה שהפך את המרדף הישראלי אחר נוסחת "שטחים תמורת שלום" שהוצעה בתחילה לבלתי אפשרי. על ידי סירוב להכרה ולמשא ומתן, המדינות הערביות שללו למעשה את הלגיטימציה לקיומה של ישראל ומנעו כל סיום רשמי לסכסוך. עמדה זו הייתה אתגר ישיר לרוח שיתוף הפעולה הדיפלומטי, כפי שתועד ב-החלטות חרטום, שביקשו לשמר חזית התנגדות מאוחדת. הסירוב לנהל משא ומתן הותיר את ישראל ללא שותף לשלום, ואילץ את המדינה להתחיל בניהול השטחים שנכבשו לאחרונה על בסיס ארוך טווח.
יתרה מכך, תקופה זו של סרבנות הובילה ישירות למלחמת ההתשה, סכסוך ממושך לאורך תעלת סואץ שאופיין בדו-קרב ארטילרי ופשיטות קומנדו. מצרים, מעודדת מקונצנזוס חרטום ומהסיוע הצבאי הסובייטי, האמינה שתוכל לשחוק את הנחישות הישראלית מבלי להגיע לשולחן הדיונים. מדיניות הדחייה גם סיבכה את היישום של מסגרות שלום בינלאומיות, כפי שצוין ב-ניתוחים של סרבנות ערבית, שהדגישו את הסירוב המתמשך לעסוק בדיאלוג משמעותי. מכיוון שמדינות ערב סירבו להכיר בגבולותיה של ישראל או לחתום על חוזה שלום, הסיכוי לנסיגה נותר במבוי סתום בהיעדר ערבויות ביטחוניות הדדיות.
סיכום ומשמעות היסטורית
החלטת חרטום נותרה רגע מכונן בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, הממחיש את עומקה של הסרבנות האזורית בעקבות מלחמת 1967. היא גיבשה את גישת ה"הכל או לא כלום" שאפיינה את הדיפלומטיה הערבית במשך שנים, ועיכבה את האפשרות לשלום עד להסכם עם מצרים ב-1979. עבור ישראל, "שלושת הלאווים" שימשו כתזכורת מפכחת לכך שניצחון צבאי אינו מתרגם באופן אוטומטי לקבלה פוליטית. עידן זה של סרבנות עיצב את דוקטרינת הביטחון הישראלית, תוך הדגשת הצורך בגבולות ברי הגנה ובהרתעה צבאית חזקה מול איומים קיומיים מתמשכים.
בסופו של דבר, מורשת חרטום היא מורשת של הזדמנויות שהוחמצו וסבל ממושך עבור תושבי האזור. בעוד שחלק ממדינות ערב נטשו בסופו של דבר את המסגרת הנוקשה הזו כדי לחפש פתרונות פרגמטיים, רוח "שלושת הלאווים" ממשיכה להדהד בתנועות דחייה מודרניות. הבנת הפרק ההיסטורי הזה חיונית לזיהוי האתגרים שעימם מתמודדת ישראל.