האיום האסטרטגי על ישראל ממזרח התגבר באופן משמעותי כאשר מיליציות עיראקיות הנתמכות על ידי איראן, הפועלות תחת מטריית "ההתנגדות האסלאמית בעיראק" (IRI), מרחיבות את יכולות הטילים והכטב"מים שלהן. קבוצות פרוקסי שיעיות אלה, כולל גדודי חזבאללה (כתאיב חזבאללה) ותנועת א-נוג'בא (חרכת חזבאללה אל-נוג'בא), התפתחו מארגוני מורדים מקומיים לשחקנים אזוריים בעלי יכולות גבוהות החמושים בנשק מנגד (stand-off) מתוחכם. בגיבוי כוח קודס של משמרות המהפכה האסלאמית (IRGC), מיליציות אלו הקימו רשתות מורכבות של אתרי שיגור ומחסני אחסון תת-קרקעיים ברחבי עיראק. כתוצאה מכך, ישראל ניצבת בפני איום מדויק רב-כיווני העוקף את קווי ההתרעה המוקדמת המסורתיים ומציב אתגר בפני רשתות ההגנה האווירית הלאומיות.
רקע והקשר היסטורי של איום הפרוקסי
המסגרת המבצעית של המיליציות השיעיות בעיראק שורשיה עמוקים בשיקום עיראק שלאחר שנת 2003, שם טיפחה איראן באופן אסטרטגי שלוחות (פרוקסי) מקומיות כדי להפעיל השפעה פוליטית ולבלום את הנוכחות המערבית. במהלך העשור האחרון, רשת פרוקסי זו התמקדה יותר ויותר בישראל, תוך הקמת מסדרון יבשתי איתן המשתרע מטהראן דרך עיראק וסוריה ועד ללבנון. צינור לוגיסטי זה הקל על העברה חשאית של רכיבי טילים מתקדמים, כלי טיס בלתי מאוישים ומערכות הנחיה ייעודיות. על ידי הטמעת נכסים אלה בתוך פלגים עיראקיים מקומיים, הקים כוח קודס של משמרות המהפכה כוח הרתעה קדמי המסוגל לפעול בשם המשטר האיראני מבלי לעורר עימות ישיר בין מדינות.
האיום מזכיר מבחינה היסטורית את מלחמת המפרץ בשנת 1991, שבמהלכה שיגרו כוחותיו של סדאם חוסיין שלושים ותשעה טילי סקאד מסוג "אל-חוסיין" ממערב עיראק, אשר כוונו ישירות לעבר מרכזי אוכלוסייה ישראליים. בעוד האיום הצבאי הקונבנציונלי של עיראק שכך לאחר שנת 2003, איום הלחימה האסימטרי מצד שחקנים לא-מדינתיים גדל באופן דרמטי. כיום, המאזן האסטרטגי מסתבך עוד יותר מכיוון שהמיליציות בנות זמננו מחזיקות ביכולות מונחות-דיוק שלא היו מעולם לצבאו של סדאם. פריסת הארסנלים המתוחכמים הללו למערב ומרכז עיראק הפכה למעשה את המדינה לכן שיגור פעיל לפעולות עוינות נגד המדינה היהודית.
עובדות מפתח על הארסנלים ואתרי השיגור של המיליציות
- יכולת טילי שיוט מתקדמת: "ההתנגדות האסלאמית בעיראק" פורסת יותר ויותר את טיל השיוט "אל-ארקב", המהווה גרסה מקומית של טיל השיוט האיראני לתקיפת מטרות קרקע מסוג פאווה 351 (Paveh 351). עם טווח מבצעי מוערך של לפחות 700 עד 1,000 קילומטרים, חימוש זה, הטס בגובה נמוך ומונחה לוויין, מתוכנן לחמוק מגילוי מכ"ם קונבנציונלי וכיוון שוב ושוב לעבר תשתיות חוף ישראליות, כולל נמל חיפה.
- פיזור גאוגרפי של אתרי שיגור: השלוחות הפרו-איראניות בעיראק הקימו בסיסים מאובטחים במחוזות אסטרטגיים הכוללים את דיאלא, סלאח א-דין ובבל, כמו גם במדבר אנבאר הגובל בירדן ובסוריה. אתרים אלו מצוידים במערכות סילו (משגרים תת-קרקעיים) ובפלטפורמות שיגור ניידות ביותר המוסוות ככלי רכב מסחריים, מה שאפשר פריסה מהירה ופינוי מיידי לאחר הירי כדי למזער את הסיכון למכות תגובה.
- פיקוד, שליטה ותיאום: הפעילות המבצעית של מיליציות אלו משולבת תחת מבנה פיקוד משותף המפוקח ישירות על ידי כוח קודס של משמרות המהפכה. פלגים מרכזיים כמו גדודי חזבאללה ותנועת א-נוג'בא משתמשים במובלעות צבאיות סגורות, כגון העיירה ג'ורף אל-סח'ר מדרום לבגדאד, כמרכזי ייצור ייעודיים, שטחי ניסוי ואתרי אחסון לארסנל האסטרטגי המתרחב שלהם.
ניתוח טקטי של איום הטילים הבליסטיים וטילי השיוט
הערכות טקטיות של פעולות המיליציה האחרונות חושפות הסתמכות משמעותית על התאמה טכנולוגית במטרה לעקוף מערכות הגנה אווירית אזוריות. תקרית בולטת התרחשה ב-3 בינואר 2024, כאשר כוחות הביטחון העיראקיים גילו טיל שיוט לתקיפת מטרות קרקע שלא שוגר, בעיצוב איראני, במחוז בבל, מה שאישר את פריסתם הפיזית של מערכות מתקדמות אלו על אדמת עיראק. לפי מחקר שפורסם על ידי מכון וושינגטון, החדרת טילי שיוט מונחי GPS כמו ה"אל-ארקב" מאפשרת לקבוצות אלו לבצע תקיפות בגובה נמוך החוצות את המרחב האווירי של ירדן וסוריה, תוך צמצום יכולת הגילוי וההתרעה המוקדמת. יתרה מכך, מדווח כי המיליציות משתמשות ברשתות ניווט לווייניות חלופיות, כגון מערכת GLONASS הרוסית ומערכת BeiDou הסינית, כדי להתמודד עם אמצעי חסימת ה-GPS האלקטרוניים שמפעילה ישראל.
בנוסף לטילי שיוט, האיום של פריסת טילים בליסטיים לטווח קצר (SRBM) במערב עיראק נותר גבוה. אנליסטים ביטחוניים הזהירו כי משמרות המהפכה עלולים להעביר בחשאי טילים בליסטיים לטווח קצר מונחי-דיוק, כגון פאתח-110 (Fateh-110) או זולפיקאר (Zolfaqar), אל המדבר הרחב של מחוז אנבאר. כפי שהודגש בתדריך אסטרטגי של מכון וושינגטון, שימוש במערב עיראק כשטח שיגור מציב מרכזי אוכלוסייה חיוניים בישראל בטווח של מערכות בליסטיות קצרות-טווח, תוך סיבוך אמצעי הנגד להגנה. נוכחותם של משגרים ניידים מאוד וקלים להסתרה אלה ברחבי מערב עיראק משחזרת את האתגרים שעמם התמודדו כוחות הקואליציה במהלך "ציד הסקאדים" בשנת 1991, ומצריכה מעקב חסר תקדים ופעולה מונעת.
משמעות אסטרטגית והשלכות על ישראל
עלייתו של איום טילים חצי-ריבוני מעיראק מאלצת כיול מחדש יסודי של מערך ההגנה האווירית הרב-שכבתי של ישראל. בעוא מערכות כגון "כיפת ברזל", "קלע דוד" ו"חץ" הן יעילות ביותר, עליהן להגן כעת מפני וקטורים סימולטניים ורב-כיווניים שמקורם בתימן, לבנון, סוריה ועיראק. הזירה העיראקית מאתגרת במיוחד בשל הרגישויות הדיפלומטיות והפוליטיות סביב שטח עיראק הריבוני, מה שמגביל תגובה צבאית ישירה וגלויה בהשוואה לזירות קרב אזוריות אחרות. לפיכך, נדרש מישראל לשמור על כיסוי מודיעיני מתמשך על עיראק כדי לזהות ולנטרל איומים עוד לפני שיגורם.
בסופו של דבר, איום הטילים הבליסטיים וטילי השיוט מצד המיליציות העיראקיות מדגים את הצלחת אסטרטגיית כיתור האזור של איראן. על ידי הקמת מובלעות פרוקסי אוטונומיות המצוידות בארסנל אסטרטגי, טהראן עשתה למעשה מיקור חוץ לפעילות ההתקפית שלה, ובכך יצרה "טבעת אש" סביב ישראל. עבור מקבלי ההחלטות בישראל, ניטרול איום זה דורש שילוב של טכנולוגיית הגנה איתנה, פעילות מונעת אקטיבית ולחץ דיפלומטי על ממשלת עיראק להפגין את ריבונותה על שחקנים סוררים אלו. שמירה על עמדות הגנה והתקפה אלו נותרה תנאי מוקדם קריטי להגנה על הריבונות הישראלית ולהגנה על התשתית האזרחית הלאומית מפני תוקפנות חיצונית.