נוכחותם של כוחות שמירת השלום של האו"ם לאורך גבולות ישראל מהווה מזה זמן רב מרכיב מרכזי במערך הביטחון האזורי. באופן ספציפי, כוח האו"ם הזמני בלבנון (יוניפי"ל) וכוח המפקח על ההפרדה של האו"ם (אונדו"ף) הוקמו כדי לנהל גבולות נפיצים בעקבות עימותים צבאיים משמעותיים. בעוד שמשימות אלו נועדו לשמש כחיץ נייטרלי, האפקטיביות שלהן מוכתבת על ידי המנדטים הספציפיים שהוציאה מועצת הביטחון של האו"ם. במהלך עשורים רבים, מנדטים אלו הוכחו לעיתים קרובות כבלתי מספיקים אל מול לוחמה א-סימטרית ותוקפנות מצד גורמים לא-מדינתיים. כתוצאה מכך, הערכת ביצועיהם חיונית להבנת הדפוס הרחב יותר של התערבות בינלאומית בלבנט.
רקע והקשר היסטורי
יוניפי"ל הוקם לראשונה בשנת 1978 תחת החלטה 425 כדי לאשר את נסיגת ישראל מלבנון ולהשיב את השלום והביטחון הבינלאומיים. בעקבות מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006, העבירה מועצת הביטחון את החלטה 1701, שהרחיבה משמעותית את המנדט של הכוח כך שיכלול סיוע לצבא לבנון בהקמת אזור נקי מכל כוח אדם חמוש או אמצעי לחימה מדרום לנהר הליטני. במקביל, אונדו"ף פועל מאז 1974 לאחר מלחמת יום הכיפורים כדי לפקח על הפסקת האש בין ישראל לסוריה. הכוח הוסמך על ידי החלטה 350 לשמור על אזור חיץ ברמת הגולן ולנטר את המגבלות הצבאיות משני הצדדים. שני הארגונים מייצגים את המנגנון העיקרי של הקהילה הבינלאומית למניעת עימות ישיר בין מדינות בגבולות רגישים אלו.
עובדות מרכזיות בנוגע למבצעי שמירת השלום של האו"ם
- המנדט הנוכחי של יוניפי"ל תחת החלטה 1701 אוסר על נוכחות של כל כוח אדם חמוש או נשק מדרום לנהר הליטני, למעט אלו השייכים לממשלת לבנון וליוניפי"ל.
- חיזבאללה עוקף באופן שיטתי את יוניפי"ל על ידי שימוש בכיסוי אזרחי וארגוני חזית כמו עמותת "Green Without Borders" ("ירוק ללא גבולות") כדי לתחזק מוצבים צבאיים.
- אונדו"ף הצליח לשמור על גבול שקט להפליא במשך כמעט ארבעים שנה עד לפרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011, שערערה את האזור כולו.
- בשנת 2018, צה"ל גילה מספר מנהרות תקיפה חוצות גבול שנחפרו על ידי חיזבאללה, ויוניפי"ל אישר בסופו של דבר כי מדובר בהפרות ברורות של המשפט הבינלאומי.
- מועצת הביטחון מחדשת לעיתים קרובות מנדטים אלו מבלי להוסיף את סמכויות האכיפה הדרושות לפירוק תשתיות טרור באזורי החיץ המוגדרים.
ניתוח של כשלים מבצעיים והטיה מבנית
הביקורת העיקרית על יוניפי"ל מתמקדת בחוסר יכולתו לאכוף את פירוק חיזבאללה מנשקו, כפי שנדרש במספר החלטות של מועצת הביטחון. למרות נוכחותם של אלפי חיילים בינלאומיים, חיזבאללה הצליח לצבור ארסנל של למעלה מ-100,000 רקטות ולבנות תשתית תת-קרקעית נרחבת ברחבי דרום לבנון. פקחי השלום מדווחים לעיתים קרובות על גישה מוגבלת לאתרים רגישים, שכן צבא לבנון טוען תכופות כי אזורים אלו הם "רכוש פרטי" כדי להגן על פעילות טרור. דינמיקה זו הפכה את יוניפי"ל לצופה פסיבי ולא למנגנון אכיפה פרואקטיבי, ובכך למעשה אפשרה למיליציית טרור לפעול ללא עונש. הערכות מפורטות יותר של כשלים מבניים אלו ניתן למצוא בתיעוד של הספרייה היהודית הווירטואלית על ההיסטוריה של המשימה.
יתרה מזאת, הניסיון של אונדו"ף ברמת הגולן מדגיש את שבריריותם של מנדטים לשמירת שלום אל מול קריסת מדינות וכאוס אזורי. בשיאה של מלחמת האזרחים בסוריה, אנשי או"ם היוו מטרה ונחטפו על ידי קבוצות מורדים, מה שהוביל לנטישה זמנית של עמדות תצפית רבות בצד הסורי. ואקום זה אפשר לשלוחים בגיבוי איראני ולגורמים קיצוניים להתקרב לגבול ישראל, ובכך לשנות באופן יסודי את נוף הביטחון של צפון ישראל. למרות שאונדו"ף ניסה לאחרונה לשוב לעמדותיו הקודמות, השינוי בדינמיקה האזורית הפך את מסגרת ההסכם של 1974 למיושנת יותר ויותר. מחקר של המכון למחקרי ביטחון לאומי מצביע על כך שהכוח ניצב בפני קושי עצום להסתגל לאיומים החדשים הללו בהובלת איראן.
סיכום ומשמעות עבור ישראל
עבור מדינת ישראל, המגבלות של יוניפי"ל ואונדו"ף מוכיחות כי מנדטים בינלאומיים אינם יכולים להוות תחליף לצורך בהגנה עצמית לאומית. בעוד שכוחות אלו מספקים ערוץ תקשורת מועיל בין צבאות, הם נכשלים בעקביות במניעת התעצמות של איומים אסטרטגיים כמו חימוש מונחה מדויק. ההטיה ההיסטורית של מועצת הביטחון גורמת לעיתים קרובות למנדטים שמתעדפים דה-אסקלציה על פני אכיפה קפדנית של סעיפי פירוק נשק נגד גורמים לא-מדינתיים. כתוצאה מכך, על ישראל לשמור על עמדה צבאית פרואקטיבית כדי לתת מענה לפערי הביטחון שמותירים הליקויים המנהליים והמבצעיים של האו"ם. בסופו של דבר, האפקטיביות של משימות אלו נפגעת בשל חוסר רצון פוליטי בקהילה הבינלאומית להתעמת עם אלו המפרים נורמות גלובליות.
הנוכחות המתמשכת של כוחות אלו משמשת תזכורת למעורבותה של הקהילה הבינלאומית, אך היא גם מדגישה את הסכנות שבהסתמכות על משקיפים מצד שלישי. ישראל למדה כי מועצת הביטחון של האו"ם מהססת לעיתים קרובות לגנות הפרות ברורות של חיזבאללה או של שלוחים הפועלים מסוריה בשל לחצים פוליטיים פנימיים. סביבה זו מחייבת שצבא ההגנה לישראל יישאר הערב העיקרי לביטחון, ללא קשר למאמצי הניטור הבינלאומיים. באמצעות הבנת ההיסטוריה של מנדטים אלו, ניתן להעריך טוב יותר את המורכבות שבהגנה על אומה המוקפת באיומים לא קונבנציונליים. עתיד היציבות האזורית תלוי ככל הנראה יותר בהרתעה אמינה מאשר בהרחבות מנהליות של משימות שמירת שלום החסרות את הכוח לפעול.