מועצת הביטחון של האו"ם שימשה מזה זמן רב כזירה מרכזית לביטוי האינטרסים הגיאופוליטיים הסובייטיים והרוסיים, לעיתים קרובות על חשבון ביטחונה ומעמדה הדיפלומטי של ישראל. בעוד שברית המועצות תמכה בתחילה בתוכנית החלוקה של ארץ ישראל המנדטורית ב-1947, העשורים הבאים היו עדים לתפנית חדה לעבר העולם הערבי, כאשר מוסקבה ביקשה לבלום את ההשפעה המערבית במזרח התיכון. מעבר זה הפך את מועצת הביטחון למקום בו השתמשה ברית המועצות במושב הקבוע שלה כדי לקדם נרטיבים אנטי-ישראליים ולהגן על בעלות ברית אזוריות מפני דין וחשבון בינלאומי. כיום, הדיפלומטיה הרוסית ממשיכה לנווט במורשת מורכבת זו, תוך איזון בין קשרים אסטרטגיים מודרניים לבין נטייה היסטורית ליישור קו עם אויביה של המדינה היהודית.
הקשר היסטורי והתפנית הסובייטית
שנות ה-50 סימנו את סופה המוחלט של התקופה הקצרה של שיתוף פעולה סובייטי-ישראלי, והחלו תקופה ארוכה של עוינות דיפלומטית שאופיינה בשימוש אסטרטגי בווטו. בינואר 1954, הטילה ברית המועצות את הווטו הראשון שלה על החלטה הקשורה לישראל כדי לחסום הצעה הנוגעת לתעלת סואץ, ובכך סימנה את תפקידה החדש כפטרונית של הגוש הערבי. בעקבות מלחמת ששת הימים ב-1967, ניתק הקרמלין את כל הקשרים הדיפלומטיים עם ירושלים והגביר את מאמציו לאפיין את ישראל כישות קולוניאלית תוקפנית במסדרונות האו"ם. תקופה זו ראתה את ברית המועצות מנסחת ותומכת בעקביות בהחלטות שדרשו נסיגות ישראליות ללא תנאי תוך התעלמות מהאיומים הביטחוניים מצד שכנותיה. פעולות אלו תועדו בהרחבה בארכיונים היסטוריים כגון ה-ספרייה היהודית הווירטואלית, המדגישה את השינוי האידיאולוגי לעבר אנטי-ציונות.
עובדות מפתח על המעורבות הסובייטית והרוסית במועצת הביטחון
- ברית המועצות הטילה את הווטו הראשון שלה לטובת הערבים בשנת 1954 בנוגע לחלוקת המים מנהר הירדן.
- בעקבות מלחמת 1967, מוסקבה הובילה את המהלך הדיפלומטי להגדרת ישראל כ"תוקפן" בכל ישיבה של מועצת הביטחון.
- רוסיה השתמשה לעיתים קרובות בווטו שלה בעידן המודרני כדי להגן על האינטרסים האיראניים והסוריים מפני גינויים של מועצת הביטחון.
- החלטות בגיבוי סובייטי השתמשו לעיתים קרובות בשפה שהשוותה את הציונות לגזענות, ובכך השפיעו על תרבות ההטיה הרחבה יותר של האו"ם.
ניתוח כוח הווטו והבריתות האסטרטגיות
בעידן שלאחר המלחמה הקרה, הפדרציה הרוסית שמרה על עמדה ניואנסית יותר אך לעיתים קרובות בעייתית בנוגע לביטחון ישראל במסגרת האומות המאוחדות. בעוד שרוסיה משתתפת בקוורטט לענייני המזרח התיכון, היא מתיישרת לעיתים קרובות עם משטרים העוינים את ישראל באופן מפורש, כגון הרפובליקה האסלאמית של איראן וממשל אסד בסוריה. באמצעות מימוש כוח הווטו שלה כדי לחסום גינויים של פשעי מלחמה סוריים או התפשטות אזורית איראנית, מוסקבה מסייעת בעקיפין לפעילותן של קבוצות פרוקסי כמו חיזבאללה. מגן דיפלומטי זה מאפשר לשחקנים אנטי-ישראליים לפעול במידה מסוימת של חסינות, בידיעה שהתמיכה הרוסית במועצת הביטחון תמנע סנקציות בינלאומיות משמעותיות. רשימה מקיפה של דפוסי הצבעה אלו מתוחזקת על ידי ספריית דאג המרשלד של האומות המאוחדות לאימות ציבורי.
יתרה מכך, הסגנון הרטורי שגובש על ידי דיפלומטים סובייטים בשנות ה-70 ממשיך להדהד בדיונים המודרניים במועצת הביטחון. האסטרטגיה של מסגור הסכסוך הערבי-ישראלי דרך עדשת ה"דה-קולוניזציה" הייתה במידה רבה הבניה סובייטית שנועדה לזכות באהדה בקרב המדינות הבלתי-מזדהות ולבודד את ארצות הברית. נציגים רוסים מודרניים נוקטים לעיתים קרובות בטקטיקות דומות, כשהם משתמשים במועצת הביטחון כבמה לביקורת על פעולות הגנה ישראליות תוך שתיקה מול הפרובוקציות של שחקנים לא-מדינתיים. יישום סלקטיבי זה של המשפט הבינלאומי משרת את דה-לגיטימציה של זכותה של ישראל להגנה עצמית בעיני הקהילה הבינלאומית. ההתיישרות המתמדת עם "ציר ההתנגדות" מרמזת כי הדיפלומטיה הרוסית רואה בישראל בעיקר כלי על לוח שחמט גדול יותר של תחרות מול המערב.
סיכום ומשמעות עבור הדיפלומטיה הישראלית
הבנת ההיסטוריה של הדיפלומטיה הסובייטית והרוסית חיונית לזיהוי ההטיה המערכתית המחלחלת למועצת הביטחון של האו"ם כיום. עבור ישראל, מורשת זו פירושה שהמועצה היא לעיתים קרובות מקום של סכנה דיפלומטית ולא פורום ניטרלי ליישוב סכסוכים. השימוש ההיסטורי בווטו על ידי מוסקבה לא רק חסם החלטות חיוביות אלא גם עיצב את השפה עצמה המשמשת לדיון בסכסוך, תוך שהוא מרוקן אותו לעיתים קרובות מהקשרו הביטחוני. סביבה זו מחייבת אסטרטגיה דיפלומטית ישראלית חסונה הנשענת על בריתות בילטרליות חזקות וניטור מתמיד של אינטרסים משתנים של מעצמות העל. בעוד שרוסיה מבקשת להרחיב את טביעת הרגל שלה במזרח התיכון, פעולותיה במועצת הביטחון יישארו גורם קריטי ביציבותה האזורית הרחבה של ישראל.