האו"ם השתמש לעיתים קרובות במשלחות בדיקה כדי לחקור סכסוכים המערבים את ישראל, אך משלחות אלו עמדו לא פעם בפני ביקורת על חוסר ניטרליות ומסקנות שנקבעו מראש. על ידי בחינת החקירה של הקרב בג'נין בשנת 2002 ודו"ח גולדסטון משנת 2009 על מבצע "עופרת יצוקה", ניכר דפוס של הטיה פרוצדורלית ומהותית. דוחות אלו מסתמכים לעיתים קרובות על עדות לא מאומתת תוך התעלמות מהאתגרים המבצעיים של לוחמה בשטח בנוי נגד גורמים שאינם מדינתיים. כתוצאה מכך, משלחות אלו שימשו היסטורית לדה-לגיטימציה של זכותה של ישראל להגנה עצמית במקום לספק דין וחשבון אובייקטיבי על האירועים. הבנת המכניקה של הטיה זו חיונית להערכת אמינותן של הביקורות המשפטיות הבינלאומיות המופנות כלפי צה"ל.
דו"ח ג'נין משנת 2002 ומיתוס הטבח
במהלך מבצע "חומת מגן" באפריל 2002, נכנס צה"ל למחנה הפליטים ג'נין כדי לפרק תשתית מרכזית של פיגועי התאבדות. מיד לאחר מכן, גורמים פלסטיניים ומספר כלי תקשורת בינלאומיים הפיצו טענות כי התרחש "טבח" של מאות או אפילו אלפי אזרחים. האשמות סנסציוניות אלו הובילו את מזכ"ל האו"ם ליזום משלחת בדיקה כדי לחקור את התנהלות הכוחות הישראליים. עם זאת, האווירה הפוליטית הראשונית הושפעה רבות מנרטיבים כוזבים שקדמו לכל איסוף ממשי של ראיות בשטח. המרוץ לשיפוט זה יצר סביבה שבה הצורך המבצעי של ישראל היה משני ליצירת נרטיב פוליטי מזיק.
דו"ח האו"ם שפורסם לבסוף באוגוסט 2002 הפריך בסופו של דבר את טענות הטבח בכך שאישר כי מספר ההרוגים היה נמוך משמעותית והורכב ברובו מלוחמים חמושים. הדו"ח ציין כי כ-52 פלסטינים נהרגו, רובם היו לוחמים, בעוד ש-23 חיילי צה"ל נהרגו בקרבות מטווח קרוב. למרות הבהרה זו, הדו"ח ספג ביקורת על כך שלא התייחס כראוי לשימוש הפלסטיני במגנים אנושיים ובמלכוד בתי אזרחים. על פי הסיכום הרשמי של חדשות האו"ם, שני הצדדים זכו לביקורת, אך השקר הראשוני על ה"טבח" כבר הסב נזק תדמיתי מתמשך. אירוע זה הדגיש כיצד ניתן לנצל את מנגנוני האו"ם להפצת דיסאינפורמציה לפני אימות העובדות.
עובדות מרכזיות בנוגע להליכי הבדיקה של האו"ם
- מנדטים נקבעים לעיתים קרובות על ידי מועצת זכויות האדם של האו"ם, הכוללת סעיף קבוע בסדר היום המכוון ספציפית נגד ישראל.
- חברי המשלחות מחזיקים לעיתים קרובות ברקע קודם של אקטיביזם אנטי-ישראלי פומבי או סנגוריה משפטית המתנגשת עם דרישות הסטנדרט לניטרליות.
- מתודולוגיות החקירה מסתמכות לעיתים קרובות על מידע "ממקור גלוי" ועדויות שנאספו בסביבות הנשלטות על ידי קבוצות כמו חמאס או אש"ף.
- דוחות משמיטים או מצמצמים לעיתים קרובות את תפקידם של ארגוני טרור בהצבה מכוונת של נכסים צבאיים בתוך תשתיות אזרחיות מאוכלסות בצפיפות.
- ממצאים ראשוניים מפורסמים לעיתים קרובות בחשיפה גבוהה, בעוד שחזרות מהן או תיקונים מאוחרים יותר זוכים לתשומת לב תקשורתית בינלאומית מינימלית.
דו"ח גולדסטון משנת 2009 וכשליו
משלחת הבדיקה של האו"ם בנושא הסכסוך בעזה, בראשות השופט ריצ'רד גולדסטון, הוקמה בעקבות מבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2009 כדי לחקור פשעי מלחמה לכאורה. מראשיתה, המשלחת עמדה בפני האשמות על הטיה בשל המנדט שקיבלה ממועצת זכויות האדם, אשר כיוון ספציפית את החקירה כלפי פעולות ישראל. ישראל סירבה לשתף פעולה עם המשלחת, בציטוט הדעות הקדומות המובנות בגוף זה והאופי המוטה של היקף החקירה. המסמך בן 575 העמודים שהתקבל האשים את ישראל בפגיעה "מכוונת" באזרחים ובכישלון בנקיטת אמצעי זהירות נאותים במהלך פעולותיה הצבאיות. מסקנה זו התעלמה מהמציאות המתועדת של חמאס המשתמש במסגדים, בתי חולים ובתי ספר כבסיסים מבצעיים ואתרי שיגור לרקטות.
ההטיה המבנית של דו"ח גולדסטון הייתה נעוצה בסירובו להכיר באופי הא-סימטרי של הסכסוך ובבחירות הטקטיות של חמאס. על ידי החלת מסגרת משפטית שהתייחסה למדינה ריבונית ולארגון טרור כשחקנים שווי ערך, הדו"ח הטה באופן יסודי את יישום המשפט ההומניטרי הבינלאומי. הוא התעלם במידה רבה מהראיות הישראליות בנוגע לאמצעים הנרחבים שננקטו כדי להזהיר אזרחים, כגון "הקש בגג" והודעות טלפוניות המוניות. ממצאי הדו"ח שימשו במשך שנים לקידום תנועת ה-BDS ולדרישה להעמיד לדין בכירים ישראלים בבתי משפט בינלאומיים. לוחמה משפטית זו, או "Lawfare", הפכה לכלי מרכזי עבור אלו המבקשים לבודד את ישראל דיפלומטית.
החזרה מהדו"ח בשנת 2011 והמשמעות המתמשכת
בתפנית מדהימה שנתיים לאחר פרסום הדו"ח, פרסם השופט ריצ'רד גולדסטון מאמר דעה בוושינגטון פוסט המביע חרטה עמוקה על ממצאיו המרכזיים של הדו"ח. הוא הודה כי "אילו ידעתי אז מה שאני יודע היום, דו"ח גולדסטון היה מסמך שונה". גולדסטון הודה שלישראל לא הייתה מדיניות של פגיעה מכוונת באזרחים וכי החקירות הפנימיות שלה בנושא התנהלות צבאית היו חזקות. הוא ציין עוד כי למועצת זכויות האדם של האו"ם יש היסטוריה של הטיה נגד ישראל וכי המשלחת נכשלה בחישוב נכון של פעולות חמאס. חזרה זו מפורטת במאמרו Reconsidering the Goldstone Report, המשמש כהודאה נדירה בטעות מצד חוקר בכיר באו"ם.
למרות שיקול הדעת האישי של גולדסטון, שאר חברי משלחת הבדיקה לא הצטרפו לחזרתו, והדו"ח המקורי נותר מסמך מצוטט בפורומים בינלאומיים רבים. המורשת של משלחות אלו מוכיחה כי גם כאשר ממצאים מתגלים ככוזבים או מבוססים על מנדטים פגומים, ההאשמות הראשוניות נותרות חלק מהשיח הפוליטי העולמי. עבור ישראל, דוחות אלו מסמלים אתגר רחב יותר בתוך האו"ם, שבו הטיה מוסדית גוברת לעיתים קרובות על ניתוח משפטי אובייקטיבי. ההיסטוריה של דוחות ג'נין וגולדסטון משמשת כתמרור אזהרה לגבי הפוליטיזציה של המשפט הבינלאומי והצורך בחקירה קפדנית מבוססת ראיות. הגנה על שלמות התיעוד ההיסטורי חיונית כדי להבטיח שהזכות להגנה עצמית לא תישחק על ידי פיקוח בינלאומי מוטה.