מועצת זכויות האדם של האו"ם מקיימת מאפיין מבני ייחודי ושנוי במחלוקת המכונה "סעיף 7 בסדר היום". סעיף קבוע זה מחייב דיון בנושא זכויות האדם בפלסטין ובשטחים ערביים כבושים אחרים בכל מושב של המועצה. אף מדינה ריבונית אחרת בעולם אינה כפופה לנקודת בחינה קבועה ובלעדית שכזו. המיסוד של סעיף זה משמש כפלטפורמה המרכזית לביטויה של מה שנודע כ"אסטרטגיית דרבן".
רקע וועידת דרבן בשנת 2001
אסטרטגיית דרבן נולדה במהלך הוועידה העולמית נגד גזענות שנערכה בשנת 2001 בדרבן, דרום אפריקה. בעוד שהוועידה הבין-ממשלתית הרשמית הייתה מעוררת מחלוקת, פורום הארגונים הלא-ממשלתיים (NGO Forum) המקביל הפך לרגע מכונן עבור אקטיביזם אנטי-ישראלי. במהלך פורום זה, קואליציה של ארגונים לא-ממשלתיים ניסחה הצהרה שהגדירה מחדש את הסכסוך הישראלי-פלסטיני דרך הפריזמה של האפרטהייד בדרום אפריקה. ציר אסטרטגי זה נועד לשלול את לגיטימיות קיומה של ישראל על ידי מיתוגה כמדינה מוקצית.
בעקבות ועידת 2001, הטקטיקות שפותחו בדרבן הוטמעו בפעילותה של מועצת זכויות האדם. כאשר המועצה החליפה את הנציבות לזכויות אדם בשנת 2006, השפעת דרבן הבטיחה שישראל תישאר המדינה היחידה תחת סעיף קבוע בסדר היום. הטיה מבנית זו מאפשרת לארגונים לא-ממשלתיים לנצל את מושבי המועצה כדי לחזור על האשמות המשקפות את הצהרת דרבן. כתוצאה מכך, מועצת זכויות האדם הפכה לזירה מרכזית לבינאום של תנועת ה-BDS ולוחמה משפטית נגד גורמים ישראליים רשמיים.
עובדות מרכזיות בנוגע לסעיף 7 ופעילות ארגונים לא-ממשלתיים
- סעיף 7 הוא הסעיף הקבוע היחיד בסדר היום בן 10 הנקודות של מועצת זכויות האדם המוקדש למדינה או לסכסוך ספציפיים.
- הצהרת פורום הארגונים הלא-ממשלתיים בדרבן 2001 קראה לבידוד מוחלט ומלא של ישראל כמדינת אפרטהייד.
- למעלה מארבעים אחוזים מהחלטות המועצה הממוקדות במדינות ספציפיות עסקו היסטורית בישראל, לעיתים קרובות בעקבות הגשות של ארגונים לא-ממשלתיים.
- ארגונים לא-ממשלתיים בולטים מנצלים מעמד מייעץ באו"ם כדי להציג דוחות המיישרים קו עם הטרמינולוגיה של אסטרטגיית דרבן.
- האסטרטגיה מדגישה לוחמה משפטית (lawfare), הכוללת שימוש בגופים משפטיים בינלאומיים כמו ה-ICC כדי לפעול נגד מנהיגים צבאיים ופוליטיים ישראליים.
ניתוח השפעת הארגונים הלא-ממשלתיים בז'נבה
תפקידם של ארגונים לא-ממשלתיים במועצת זכויות האדם נועד להלכה לספק עדות מומחים וניטור זכויות אדם. עם זאת, ארגונים רבים הפכו לשחקנים פוליטיים הממנפים את התשתית של המועצה כדי להוציא לפועל את אסטרטגיית דרבן. על ידי אספקת הנתונים הגולמיים לדוחות האו"ם, קבוצות אלו יוצרות לולאת משוב המאששת החלטות מוטות. תהליך זה מתעלם לעיתים קרובות מהמורכבות של לוחמה אסימטרית ומהאתגרים הביטחוניים העומדים בפני מדינות דמוקרטיות במזרח התיכון.
היבט משמעותי של השפעה זו הוא המימון והתיאום בין ארגונים בינלאומיים לארגונים פלסטיניים מקומיים. קבוצות כמו "אל-חאק" והמרכז הפלסטיני לזכויות אדם משתפות פעולה לעיתים קרובות עם ארגונים מערביים כמו אמנסטי אינטרנשיונל. שותפויות אלו מבטיחות שנרטיב האפרטהייד יופץ בעקביות על פני פלטפורמות בינלאומיות מרובות. ניתוח מפורט של רשתות מימון אלו זמין בפורטל המחקר של NGO Monitor.
השפעת פעילות זו של הארגונים הלא-ממשלתיים בולטת ביותר במהלך "הדיאלוגים האינטראקטיביים" הנערכים במסגרת סעיף 7. במהלך מושבים אלו, ארגונים אלו רשאים לשאת הצהרות בעל פה המשתמשות לעיתים קרובות בשפה מסיתה ובטענות בלתי מאומתות. מכיוון שהסעיף הוא קבוע, לארגונים אלו מובטחת במה עולמית מדי כמה חודשים לקידום יעדיהם הפוליטיים. התמקדות מתמדת זו מסיטה את המשאבים המוגבלים של המועצה ממשברים אמיתיים של זכויות אדם במשטרים אוטוריטריים.
סיכום ומשמעות אסטרטגית עבור ישראל
הבנת אסטרטגיית דרבן חיונית להקשר של ההתמקדות הבלתי פרופורציונלית בישראל בתוך האומות המאוחדות. המפגש בין ההטיה המבנית במועצת זכויות האדם לבין סדר היום הפוליטי של ארגונים משפיעים יוצר אתגר ייחודי עבור הדיפלומטיה הישראלית. הוא מייצג מעבר מעימות מסורתי למלחמה על רעיונות, שבה שפת זכויות האדם משמשת ככלי נשק. עבור ישראל, התמודדות עם השפעה זו דורשת הגנה נחרצת על דיוק עובדתי וחשיפת מוסר כפול מוסדי.
הקביעות של סעיף 7 נותרה מכשול משמעותי ליישום אוניברסלי של זכויות אדם. כל עוד המועצה מקיימת מנגנון ספציפי עבור מדינה אחת בלבד, רוח אסטרטגיית דרבן תמשיך לערער את אמינות המוסד. קידום גישה מוכוונת רפורמה המדגישה שוויון ואובייקטיביות הוא הדרך היחידה להבטיח שמועצת זכויות האדם תמלא את המנדט המקורי שלה. הקשר היסטורי נוסף לגבי סעיף זה מסופק על ידי UN Watch עבור חוקרים.