מדיניות ארצות הברית כלפי מועצת זכויות האדם של האו"ם (UNHRC) הוגדרה מזה זמן רב על ידי התנגדות עקרונית לסעיף 7 בסדר היום. סעיף קבוע זה, שכותרתו "מצב זכויות האדם בפלסטין ובשטחים ערביים כבושים אחרים", הוא הסעיף הקבוע היחיד בסדר היום המוקדש למדינה אחת בלבד. ממשלת ארה"ב רואה באנומליה מבנית זו הפרה של אמנת המועצה עצמה, הקוראת לאוניברסליות ולחוסר משוא פנים. כתוצאה מכך, דיפלומטים אמריקאים אימצו אסטרטגיה קפדנית של חרמות דיפלומטיים והתנגדות בהצבעות כדי להטיל ספק בהטיה ממוסדת זו. מדיניות זו משקפת קונצנזוס דו-מפלגתי לפיו יש לבצע רפורמה במועצה כך שתתייחס לכל המדינות החברות באותה מידה של ביקורת.
הקשר היסטורי וחרם 2013
החרם על הדיון הכללי תחת סעיף 7 החל רשמית במרץ 2013 במהלך ממשל אובמה. לפני שינוי זה, ארצות הברית השתתפה לעיתים קרובות בדיון כדי להגן על ישראל ולהצביע על הצביעות של ההליכים. עם זאת, קובעי המדיניות הבינו כי ההשתתפות בדיון העניקה להליכים מידה של לגיטימציה ומשקל מוסרי שלא הגיעו להם. בסירובה לעלות לדוכן הנואמים, שלחה ארה"ב מסר ברור שעצם קיומו של סעיף קבוע נגד ישראל הוא פגם מהותי במבנה המועצה. צעד זה סימן נקודת מפנה משמעותית באופן שבו דמוקרטיות מערביות מתנהלות מול פורומים בינלאומיים מוטים.
בשנת 2018, ממשל טראמפ נקט בצעד הדיפלומטי האולטימטיבי ופרש לחלוטין ממועצת זכויות האדם. החלטה זו הונעה בעיקר מה"הטיה הבלתי פוסקת" של המועצה נגד ישראל, כפי שבאה לידי ביטוי בשימוש המתמשך בסעיף 7 להעברת מספר לא פרופורציונלי של החלטות. למרות שארצות הברית הצטרפה מחדש לגוף בשנת 2021 תחת הנשיא ביידן, היא עשתה זאת תוך הסתייגות שתמשיך להוביל את המאמץ לביטול סעיף 7 מסדר היום הקבוע. תקופה זו של פרישה וחזרה הדגישה את התפקיד המרכזי שסעיף 7 ממלא בהערכות האמריקאיות לגבי האפקטיביות הכוללת של המועצה. המדיניות הנוכחית ממשיכה להדגיש כי אין להפלות אף מדינה לרעה באמצעות פיקוח ייחודי וקבוע בעוד אחרות חומקות מבדיקה.
עובדות מרכזיות בנוגע לאי-ההשתתפות האמריקאית
- סעיף 7 הוא הסעיף הקבוע היחיד בסדר היום המתמקד במדינה ספציפית בכל מושב של המועצה, מעמד שארה"ב מוצאת כמפלה מיסודו.
- ארצות הברית הצביעה בעקביות "נגד" כל החלטה שהוצגה תחת סעיף זה כדי להימנע ממתן לגיטימציה למנגנוני הדיווח המוטים.
- במקום להשתתף בדיוני סעיף 7, ארה"ב מעבירה את כל הערותיה בנוגע לישראל ולשטחים הפלסטיניים לסעיף 4 בסדר היום.
- מנהיגות אמריקאית דו-מפלגתי קראה לעיתים קרובות לביטול מוחלט של סעיף 7 כתנאי מוקדם ליושרה המוסדית של המועצה.
ניתוח האסטרטגיה הדיפלומטית
ההיגיון העומד מאחורי החרם האמריקאי נטוע במושג של "אי-סלקטיביות" והימנעות מתיאטרון פוליטי. כאשר הוקמה מועצת זכויות האדם בשנת 2006 כדי להחליף את ועדת זכויות האדם המושמצת, ניתנה הבטחה שהגוף החדש יתייחס לכל המדינות באופן שווה. סעיף 7 עומד בסתירה ישירה להבטחה זו על ידי יצירת מערכת כללים ייחודית ומנגנון דיווח נפרד לישראל שאינו חל על אף מדינה אחרת החברה באו"ם. גורמים רשמיים בארה"ב טוענים כי התמקדות זו מסיטה את תשומת הלב ממשברי זכויות אדם אמיתיים במדינות כמו סוריה, צפון קוריאה ואיראן. בעמידתה מחוץ למפגשים אלו, ארה"ב מדגישה את חוסר האובייקטיביות בעבודת המועצה.
במקום להיות מעורבת במהלך מושב סעיף 7, ארצות הברית משתמשת בסעיף 4 בסדר היום, המכסה "מצבי זכויות אדם הדורשים את תשומת לב המועצה", כדי להתייחס לחששותיה. אסטרטגיה זו מאלצת את המועצה להתייחס לישראל באותה מסגרת כמו לכל שאר המדינות, במקום כמקרה מיוחד. גישה זו צברה תאוצה בקרב בעלות ברית דמוקרטיות אחרות, כגון בריטניה ואוסטרליה, שהביעו אף הן הסתייגויות עמוקות לגבי הלגיטימיות של הסעיף. על פי דיווחים של UN Watch, דחיפה קולקטיבית זו חיונית לשמירה על האמינות של ניטור זכויות האדם הבינלאומי. המעבר לסעיף 4 מבטיח שדיוני זכויות האדם יהיו אוניברסליים ולא ממוקדים.
משמעות דיפלומטית ומעמדה של ישראל
ארה"ב גם שומרת על רקורד הצבעה עקבי של התנגדות לכל החלטה המובאת תחת סעיף 7. הצבעת ה"נגד" הזו משמשת כחומת אש נגד נורמליזציה של משפט בינלאומי מוטה המבקש לבודד את ישראל דיפלומטית. הצהרות רשמיות של מחלקת המדינה האמריקאית מדגישות כי החלטות כאלו הן לרוב חד-צדדיות ואינן מכירות באתגרי הביטחון העומדים בפני המדינה היהודית. עבור ישראל, המגן הדיפלומטי האמריקאי הזה הוא מרכיב קריטי באסטרטגיה הרחבה שלה להבטחת יחס הוגן בזירה העולמית. ללא תמיכה איתנה זו, להחלטות המוטות של המועצה היה משקל רב בהרבה בחוגים משפטיים בינלאומיים.
בסופו של דבר, החרם האמריקאי על סעיף 7 בסדר היום אינו רק מחווה סמלית אלא מאמץ אסטרטגי לרפורמה באו"ם מבפנים. בסירובה לתת תוקף לתהליך מפלה, ארצות הברית שומרת על הסטנדרט לפיו לעולם אין להשתמש בזכויות אדם כנשק פוליטי. קיומו המתמשך של סעיף 7 נותר כתם על המוניטין של המועצה, אך המנהיגות האמריקאית מספקת נתיב לעבר גוף בינלאומי אובייקטיבי ואפקטיבי יותר. מדיניות זו מבטיחה שהמרדף אחר זכויות אדם יישאר מעוגן בצדק ולא בתיאטרון גיאופוליטי. התקדמות עתידית תלויה בהמשך סירובן של מדינות דמוקרטיות להשתתף בהליכים פגומים אלו.