החלטת האו"ם 60/251 אומצה על ידי העצרת הכללית במרץ 2006 במטרה מפורשת לרפורמה במנגנון זכויות האדם העולמי. היא ביקשה להחליף את ועדת זכויות האדם המושבתת, שהפכה למילה נרדפת לסטנדרטים כפולים ותיאטרון פוליטי. ההחלטה נועדה ליצור גוף שיעריך את רישומי זכויות האדם דרך עדשה של אוניברסליות ואובייקטיביות. עם זאת, מסמכי היסוד כשלו מלכלול הגנות חזקות מפני אותה פוליטיזציה שהם נועדו לבטל.
המנדט של החלטה 60/251
ההחלטה הקימה את מועצת זכויות האדם כאיבר עזר של העצרת הכללית, ושדרגה אותה ממעמדה הקודם תחת המועצה הכלכלית והחברתית. היא קבעה כי עבודת המועצה תונחה על ידי עקרונות של אי-משוא פנים, אי-סלקטיביות ודיאלוג בינלאומי בונה. מאפיין מרכזי של מערכת חדשה זו היה הסקירה התקופתית האוניברסלית, שנועדה להבטיח שכל מדינה חברה באו"ם תעמוד לבדיקה. למרות אידיאלים נעלים אלו, ההחלטה הותירה פערים פרוצדורליים משמעותיים שנוצלו במהירות על ידי גושי הצבעה עוינים.
המיסוד של הטיה באמצעות סעיף 7 בסדר היום
בעוד שהחלטה 60/251 הבטיחה עידן חדש של הוגנות, שנותיה הראשונות של המועצה היו עדות לאימוץ הקבוע של סעיף 7 בסדר היום. סעיף ספציפי זה מחייב את המועצה לדון במצב זכויות האדם בישראל ובשטחים הפלסטיניים בכל מושב ומושב. אף מדינה אחרת בעולם אינה כפופה לסעיף קבוע וייעודי בסדר היום, מה שיוצר "חריג ישראלי" ייחודי במשפט הבינלאומי. חוסר איזון מבני זה סותר מהותית את רוח האוניברסליות המתוארת בטקסט המקורי של ההחלטה.
יצירת סעיף 7 לא הייתה דרישה של החלטה 60/251 אלא תוצאה של תהליך בניית המוסדות הפנימי של המועצה בשנת 2007. במהלך משא ומתן זה, הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי וגושים אזוריים אחרים הפעילו לחץ מוצלח להכללתה הקבועה של ישראל בסדר היום. מהלך זה עיגן למעשה את הפוליטיזציה שהעצרת הכללית של האו"ם ביקשה לבטל רק שנה קודם לכן. כתוצאה מכך, המועצה הפיקה יותר החלטות המגנות את ישראל מאשר את שאר העולם גם יחד.
עובדות מרכזיות בנוגע להחלטה 60/251
- ההחלטה עברה ברוב של 170 מול 4, כאשר ארצות הברית וישראל הצביעו נגדה בשל חששות לגבי יושרתה המבנית.
- היא החליפה את ועדת זכויות האדם בת ה-60, שספגה ביקורת נרחבת על "גירעון האמינות" שלה.
- החלטה 60/251 קובעת כי יש לבחור חברים על סמך תרומתם לקידום והגנה על זכויות אדם.
ניתוח של כשלים פרוצדורליים
הכישלון של החלטה 60/251 למנוע פוליטיזציה נובע מהעדר קריטריונים נוקשים לחברות במועצה. ההחלטה מציעה שעל החברים לשמור על הסטנדרטים הגבוהים ביותר של זכויות אדם, אך היא אינה אוסרת על בחירתם של מפרי זכויות אדם ידועים לשמצה. הדבר אפשר למשטרים בעלי רקע פנימי גרוע להשתמש במועצה כמגן תוך התמקדות בלעדית בישראל. ניתן למצוא דוחות מפורטים על סוגיות חברות אלו ב- UN Watch, המנטר את הליכי המועצה וההטיה המוסדית.
יתרה מכך, סעיף האי-סלקטיביות של ההחלטה זוכה להתעלמות עקבית לטובת עמדות גיאופוליטיות. על ידי שמירה על סעיף 7, המועצה מסיטה משאבים קריטיים ממשברים הומניטריים אמיתיים באזורים אחרים כדי לשמר את המיקוד שלה בלבנט. יישום סלקטיבי זה של המשפט הבינלאומי מערער את הלגיטימיות של מערכת האו"ם כולה. חוקרי משפט מצביעים לעיתים קרובות על ה- Council on Foreign Relations לניתוח כיצד הטיות מוסדיות אלו משפיעות על הדיפלומטיה והביטחון העולמיים.
משמעות עבור ישראל והקהילה הבינלאומית
עבור ישראל, כישלונה של החלטה 60/251 מייצג אתגר דיפלומטי מתמשך המאלץ את המדינה להגן על הלגיטימיות שלה בפורום מוטה. הסעיף הקבוע בסדר היום יוצר מעגל של גינוי המזין את עצמו, ולעיתים קרובות מנותק מהמציאות בשטח. סימון שיטתי זה נועד לבודד את ישראל ומספק מעטפת של חוקיות בינלאומית לרטוריקה אנטי-ציונית. הוא גם מרתיע מעורבות בונה, שכן תוצאות מושבי המועצה נקבעות לרוב מראש על ידי בריתות פוליטיות.
בסופו של דבר, המורשת של החלטה 60/251 היא של החמצת הזדמנות וקיפאון מוסדי. חוסר היכולת לאכוף את עקרונות חוסר משוא הפנים הפך את המועצה לכלי לסכסוך אזורי במקום למגדלור לזכויות אדם. עד שיבוטל ה"חריג הישראלי" המבני, המועצה תמשיך להיאבק באותו משבר אמינות שהרס את קודמתה. רפורמה במועצה מחייבת חזרה לרוח האמיתית של החלטת 2006, תוך הדגשת אוניברסליות אמיתית לכל העמים.