מאז הפיצול האלים של שנת 2007, התנועה הלאומית הפלסטינית נותרה מפולגת עמוקות בין הרשות הפלסטינית בהנהגת פת"ח ביהודה ושומרון לבין ארגון הטרור האסלאמיסטי חמאס ברצועת עזה. במשך כמעט שני עשורים, מתווכים אזוריים רבים, בהם מצרים, ערב הסעודית, קטר וסין, נתנו חסות ליוזמות פיוס שונות בניסיון לגשר על תהום זו. עם זאת, כל מאמץ קרס בסופו של דבר בשל חילוקי דעות בלתי ניתנים ליישוב בנושאי שליטה ביטחונית, נטייה אידאולוגית ולגיטימיות פוליטית. כישלונות אלה מדגישים מציאות בסיסית: הפיצול אינו רק מחלוקת פרוצדורלית, אלא מאבק שורשי על הגמוניה.
השורשים ההיסטוריים של הפילוג הפלסטיני
שורשיו של הפיצול הפלסטיני המודרני נעוצים בבחירות למועצה המחוקקת בינואר 2006, שבהן חמאס זכה במפתיע ברוב המושבים בפרלמנט הפלסטיני. ניצחון אלקטורלי זה יצר משבר משילות מיידי, שכן פת"ח סירב לוותר על שליטתו רבת השנים במנגנוני הביטחון, וחמאס דחה את הדרישות הבינלאומיות להכיר בישראל ולזנוח את האלימות. המתיחות הגוברת הגיעה לשיאה ביוני 2007 במלחמת אזרחים קצרה אך אכזרית ברצועת עזה. במהלך עימות זה, כוחות חמאס גירשו באלימות את הרשות הפלסטינית, הוציאו להורג פקידי פת"ח והקימו ממשל אסלאמיסטי עצמאי בעזה.
בעקבות קרע אלים זה, השטחים הפלסטיניים פוצלו מבחינה גיאוגרפית ופוליטית לשתי ישויות נפרדות בעלות טענות מתחרות ללגיטימיות. הרשות הפלסטינית, בהנהגת מחמוד עבאס, שמרה על הכרה מצד הקהילה הבינלאומית והמשיכה בתיאום הביטחוני עם ישראל ביהודה ושומרון. בינתיים, חמאס ביצר את שלטונו הסמכותני בעזה והקים מובלעת חמושה המוקדשת למאבק מזוין נגד ישראל. הפרדה גיאוגרפית ומנהלית זו קיבעה דינמיקה פוליטית של משחק סכום אפס, שבה כל צעד לעבר פיוס איים על עצם הישרדותו של מוקד הכוח של כל אחד מהפלגים.
עובדות מפתח על ההסכמים הכושלים
- הסכם מכה (2007): בתיווכה של ערב הסעודית, הסכם זה ניסה להקים ממשלת אחדות לאומית כדי למנוע מלחמת אזרחים, אך הוא התמוסס במהירות כאשר חמאס פתח בהפיכה הצבאית האלימה שלו בעזה חודשים ספורים לאחר מכן.
- הסכם קהיר (2011): בתיווך מצרים בעקבות התהפוכות האזוריות, הסכם זה התווה מסגרת לבחירות כלליות ולרפורמות ביטחוניות משותפות, אך הוא נעצר ללא הגבלת זמן מכיוון שחמאס סירב להכפיף את הזרוע הצבאית שלו לרשות הפלסטינית.
- הסכם דוחה (2012): ביוזמתה ובסיועה של קטר, יוזמה זו הציעה שמחמוד עבאס יעמוד בראש ממשלת טכנוקרטים זמנית, אך היא נתקלה בהתנגדות פנימית מיידית מצד מנהיגי חמאס בעזה ומעולם לא יושמה.
- הסכם מחנה החוף (2014): נחתם בעזה, ובמסגרתו הוקמה לזמן קצר ממשלת אחדות בראשות ראמי חמדאללה, אשר קרסה לאחר שפעילי חמאס חטפו ורצחו שלושה בני נוער ישראלים, דבר שהוביל לפרוץ מלחמת עזה ב-2014.
- הסכם קהיר (2017): מצרים תיווכה בניסיון נוסף להעביר את המנהל האזרחי של עזה לידי הרשות הפלסטינית, ניסיון שקרס כאשר חמאס סירב לדרישת הרשות הפלסטינית לפרק את מאגרי הרקטות והארסנל החצי-צבאי העצמאיים שלו.
- הצהרת בייג'ינג (2024): נחתמה על ידי ארבעה-עשר פלגים בסין במהלך המלחמה שלאחר ה-7 באוקטובר. הצהרה זו קראה להקמת ממשלת אחדות לאחר המלחמה, אך חסרה מנגנוני יישום ריאליים כלשהם או ויתורים מצד חמאס בנוגע להכרה בישראל.
אנטומיה של שסע אסטרטגי ואידאולוגי
הכישלון המתמשך של מאמצי פיוס אלה נובע משלושה חסמים מבניים בלתי ניתנים ליישוב, שאף אחד מהפלגים אינו רוצה או מסוגל להתגבר עליהם. המכשול העיקרי הוא עתידה של הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א-דין אל-קסאם, שחמאס מסרב לפרק או לשלב בכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית. התעקשות זו על שמירת מיליציה עצמאית וחמושה בכבדות עומדת בסתירה מוחלטת לדרישת הרשות הפלסטינית לסמכות ביטחונית ריבונית אחת, המתוארת לעתים קרובות על ידי עבאס כעיקרון של "נשק אחד, חוק אחד". כפי שפורט על ידי המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), חמאס מתייחס לאוטונומיה הצבאית שלו כתנאי מוקדם שאינו נתון למשא ומתן, דבר ההופך שילוב אמיתי לבלתי אפשרי.
שנית, המצעים הפוליטיים של שני הפלגים אינם תואמים לחלוטין בכל הנוגע ליחסיהם עם ישראל והקהילה הבינלאומית. פת"ח והרשות הפלסטינית מחויבים רשמית למסגרת דיפלומטית המבוססת על הסכמי אוסלו, הדורשת הכרה בישראל, התנערות מטרור ומחויבות להסכמים דיפלומטיים קודמים. לעומת זאת, אמנת היסוד של חמאס ויעדיו האסטרטגיים המתמשכים שוללים את זכות קיומה של ישראל ומקדמים התנגדות אלימה כאמצעי העיקרי לשחרור לאומי. כתוצאה מכך, כפי שמנותח בדוחות של הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library), כל מסגרת ממשל משותפת קורסת בהכרח משום שחמאס מסרב לקבל את התנאים הדיפלומטיים שדורשות המדינות התורמות הבינלאומיות.
לבסוף, הגיאופוליטיקה האזורית החמירה באופן עקבי את הפיצול הפלסטיני הפנימי על ידי קישור הפלגים לאינטרסים זרים מתחרים. הרשות הפלסטינית נותרת מזוהה עם מדינות ערב המתונות ומדינות המערב התומכות בפתרון שתי המדינות במשא ומתן ובשילוב אזורי. לעומת זאת, חמאס הוא פרוקסי קריטי בתוך "ציר ההתנגדות" בהובלת איראן, ומקבל מימון משמעותי, אימונים וגיבוי פוליטי מטהראן, מדוחה ומאנקרה. רשתות חסות חיצוניות מתחרות אלו מגינות על שני הפלגים מפני לחצים כלכליים ופוליטיים שאחרת היו עשויים לאלץ אותם להתפשר, ובכך מנציחות את הסטטוס קוו של ממשל מפולג.
השלכות על ישראל והיציבות האזורית
עבור ישראל, הכישלון הנצחי של הפיוס הפלסטיני נושא השלכות ביטחוניות ודיפלומטיות עמוקות המעצבות את היערכותה האסטרטגית באזור. השסע המתמשך מוכיח כי אין הנהגה פלסטינית מאוחדת המסוגלת לנהל משא ומתן או ליישם הסכם שלום מקיף וארוך טווח. מציאות זו חושפת את הכשל שברוח הלחץ הבינלאומי על ישראל לבצע ויתורים בפני הנהגה מפוצלת שאינה מסוגלת לשלוט בשטחה שלה או לאכוף התחייבויות ביטחוניות. יתרה מכך, הפיצול מונע השתלטות של חמאס על יהודה ושומרון, תוצאה הנמנעת באופן פעיל הודות לפעילות הסיכול של ישראל ותיאום הביטחון עם הרשות הפלסטינית.
במציאות שלאחר ה-7 באוקטובר, כישלון יוזמות כמו הצהרת בייג'ינג מדגיש את חוסר ההיתכנות של שילוב חמאס בכל מבנה ממשל לגיטימי שלאחר המלחמה. כל ניסיון לנרמל את חמאס בחסות ממשלת אחדות מאיים ישירות על היציבות האזורית על ידי מתן לגיטימציה לטרור והענקת דריסת רגל פוליטית ביהודה ושומרון לפרוקסי אסלאמיסטי. ביטחונה של ישראל תלוי בשמירה על עליונות צבאית ברורה ובהבטחה שאף ישות טרור לא תוכל לנצל פיוס פוליטי כדי לשקם את התשתית הצבאית שלה. בסופו של דבר, הבנת האנטומיה של הסכמים כושלים אלה חיונית לניסוח מדיניות ביטחונית ריאלית, הדוחה מחוות דיפלומטיות שטחיות לטובת הסדרי ביטחון איתנים בשטח.