הבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006 נותרו אחת מנקודות המפנה הקריטיות ביותר בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון, הממחישות כיצד לחץ דמוקרטי חיצוני עלול לערער מבנים מנהליים שבירים. בעידודם של גורמים בינלאומיים שהאמינו כי השתתפות דמוקרטית תמתן פלגים קיצוניים, ערכה הרשות הפלסטינית את הבחירות הפרלמנטריות הראשונות שלה מזה למעלה מעשור. במקום לטפח פלורליזם ואינטגרציה פוליטית, התוצאה יצרה מבנה כוח כפול ומסוכן בתוך השטחים הפלסטיניים. החיכוך שנוצר הידרדר במהירות ללוחמה גלויה, אשר החריבה כל סיכוי מיידי לשלום אזורי ופיצלה לצמיתות את התנועה הלאומית הפלסטינית.
רקע היסטורי וניסויים דמוקרטיים
לפני הבחירות של 2006, הנוף הפוליטי הפלסטיני נשלט כמעט באופן בלעדי על ידי פת"ח, התנועה הלאומית החילונית שהוקמה על ידי יאסר ערפאת ושלטה ברשות הפלסטינית. בעקבות מותו של ערפאת בשלהי 2004 ובחירתו שלאחר מכן של מחמוד עבאס לנשיא בשנת 2005, הופעל לחץ פנימי ובינלאומי כבד לרפורמה במערכת הפוליטית. ממשל בוש, בפרט, קידם סדר יום אזורי של עידוד הדמוקרטיה ותמך בקיום בחירות פתוחות ברחבי המזרח התיכון. בניגוד לעצתם של כמה מומחים אזוריים ובכירים ישראלים, קבעה הרשות הפלסטינית את הבחירות למועצה המחוקקת ל-25 בינואר 2006, ואיפשרה לארגון האסלאמיסטי המיליטנטי חמאס להשתתף כמפלגה פוליטית.
חמאס, שהוקם בשנת 1987 כזרוע של האחים המוסלמים, דחה מזה זמן רב את הסכמי אוסלו ואת הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית. עם זאת, הארגון ניצל את התסכול הציבורי הנרחב מהשחיתות המערכתית של פת"ח, מחוסר היעילות המנהלית ומכישלונו להשיג מדינה עצמאית. תחת מצע של "שינוי ורפורמה", הציג חמאס את עצמו כחלופה נקייה ובעלת מודעות חברתית, אשר שמרה על ההתנגדות המזוינת נגד ישראל. מיסגור אסטרטגי זה זכה לתהודה עמוקה בקרב אוכלוסייה שבעת סבל מהסטגנציה הכלכלית ומהפטרונות הפוליטית, והכשיר את הקרקע לרעידת אדמה פוליטית בלתי צפויה.
נקודות מפנה מרכזיות בבחירות 2006
- חמאס השיג רוב מכריע במועצה המחוקקת הפלסטינית ב-25 בינואר 2006, כאשר זכה ב-74 מתוך 132 המושבים הזמינים, בעוד מפלגת השלטון פת"ח השיגה 45 מושבים בלבד.
- הקוורטט לענייני המזרח התיכון, המורכב מהאומות המאוחדות, ארצות הברית, האיחוד האירופי ורוסיה, דרש מיד שכל ממשלה בראשות חמאס תכיר בישראל, תתנער מהטרור ותקבל את כל ההסכמים הדיפלומטיים הקודמים.
- סירובה של ממשלת חמאס החדשה לקבל תנאים בינלאומיים אלה הוביל להפסקת סיוע חוץ חמורה, שדחפה את הרשות הפלסטינית למשבר פיננסי עמוק והגבירה את מאבקי הכוח הביטחוניים הפנימיים.
- התכתשויות מזוינות פרצו ברחבי עזה ויהודה ושומרון באמצע שנת 2006, כאשר שני הפלגים הקימו כוחות פרה-צבאיים מתחרים, דבר שהפך את המאמצים להקמת ממשלת אחדות לאומית יציבה לבלתי יעילים לחלוטין.
מציאות גיאופוליטית ואנרכיה פנימית
דו-קיום בין נשיא מטעם פת"ח, מחמוד עבאס, לבין ראש ממשלה מטעם חמאס, אסמאעיל הנייה, התברר כבלתי אפשרי לחלוטין תחת המבנה החוקתי של הרשות הפלסטינית. על פי תיעוד היסטורי מפורט שנשמר ב-Jewish Virtual Library, מאבק הכוח שנוצר שיתק במהירות את היכולות המנהליות של הממשלה. המתיחות הסלימה כאשר פת"ח שמר על השליטה במנגנוני הביטחון הרשמיים, מה שהניע את חמאס להקים מיליציה פרטית משלו, שנודעה בשם "הכוח המבצעי". מיליטריזציה מהירה זו יצרה סביבה ביטחונית נפיצה, שבה מחלוקות פוליטיות יושבו יותר ויותר באמצעות קרבות רחוב וחטיפות.
בשלהי 2006, יהודה ושומרון ועזה סבלו מאנרכיה גוברת כאשר שתי התנועות נלחמו על שליטה טריטוריאלית ומוסדית. למרות ניסיון פיוס בתיווך סעודי בתחילת 2007, אשר הקים לזמן קצר ממשלת אחדות לאומית קצרת ימים, חילוקי הדעות האידיאולוגיים הבסיסיים נותרו בלתי ניתנים לגישור. ניתוחים בני הזמן ההוא שפורסמו על ידי ה-Washington Institute for Near East Policy תיעדו כיצד המחסור בנזילות פיננסית ובאמון פוליטי חרץ את גורלן של הפסקות אש זמניות אלו לכישלון. האיבה המסלימה הגיעה לבסוף לשיאה ביוני 2007, כאשר חמאס פתח במערכה צבאית מתואמת כדי לטהר לחלוטין את פת"ח מהמובלעת החופית.
במה שנודע כ"קרב עזה", כוחות חמאס הביסו בהצלחה את מנגנוני הביטחון של פת"ח, שהיו עדיפים מספרית אך לא מאורגנים, תוך פחות משבוע. ההשתלטות האלימה אופיינה בהפרות חמורות של זכויות אדם מצד שני הצדדים, כולל הוצאות להורג פומביות, השלכת אסירים מבניינים רבי-קומות וקרבות ירי בבתי חולים. הפיכה צבאית מכרעת זו פיצלה בפועל את התנועה הלאומית הפלסטינית לשתי ישויות גיאוגרפיות ופוליטיות נפרדות. בעקבות הפוטש, פירק הנשיא עבאס את ממשלת האחדות והכריז על מצב חירום, תוך שהוא מבסס את שליטת פת"ח ביהודה ושומרון, בעוד חמאס ביצר את שלטונו בעזה.
סיכום והשלכות אסטרטגיות
השלכות הבחירות של 2006 ומלחמת האזרחים הפלסטינית שבאה בעקבותיהן שינו מן היסוד את הנוף הגיאופוליטי של הסכסוך הערבי-ישראלי. עבור ישראל, הקמתה של מובלעת אסלאמיסטית קיצונית ועוינת בגבולה הדרומי הציבה איום ביטחוני מתמיד אשר ביטל הנחות יסוד דיפלומטיות קודמות. חמאס ניצל את שליטתו המוחלטת ברצועת עזה כדי להקים תשתית התקפית תת-קרקעית נרחבת ולצבור ארסנל רקטות. שינוי זה אילץ את מערכת הביטחון הישראלית לעבור ממדיניות של שלום במשא ומתן למדיניות של בלימה אקטיבית והגנה פעילה, המאופיינת במבצעים צבאיים רצופים.
בסופו של דבר, אירועי 2006 הוכיחו כי בחירות דמוקרטיות, בהעדר ערכים ליברליים מוסדיים ומחויבות משותפת לשלטון החוק, עלולות להוביל ישירות לקריסת המדינה. הפיצול הגיאוגרפי בין רצועת עזה שבשליטת חמאס לבין יהודה ושומרון שבניהול פת"ח הקפיא את תהליך השלום למשך כמעט שני עשורים. עבור קובעי המדיניות הבינלאומית, מלחמת האזרחים הפלסטינית נותרת לקח מפכח לגבי הסכנות שבכפיית דמוקרטיזציה מהירה על חברות הנשלטות על ידי שחקנים חמושים שאינם מדינתיים. כל עוד חמאס שומר על מחויבותו האידיאולוגית להשמדת ישראל, הפילוג בהנהגה הפלסטינית ימשיך למנוע כל פתרון פוליטי בר-קיימא.