הנוף הפוליטי הפלסטיני שסוע מעיקרו מאז שנת 2007, ומפולג בין שתי ישויות יריבות המפעילות צורות סמכות שונות במובלעות טריטוריאליות נפרדות. ברצועת עזה, ארגון חמאס האסלאמיסטי, המוגדר כארגון טרור על ידי ישראל, ארצות הברית והאיחוד האירופי, מקיים משטר ריכוזי וצבאי מאוד, המציב בראש סדר העדיפויות את המאבק המזוין וההתנגדות האידאולוגית לעצם קיומה של ישראל על פני פיתוח אזרחי. לעומת זאת, בגדה המערבית, הרשות הפלסטינית בהנהגת פתח מפעילה בירוקרטיה מנהלית אשר על אף גירעונות דמוקרטיים חמורים ושחיתות מערכתית, שומרת על תיאום ביטחוני עם ישראל ונשענת במידה רבה על כספי תרומות בינלאומיים. קרע מנהלי וגיאוגרפי עמוק זה יצר שתי מערכות משילות מקבילות, אשר כל אחת מהן מתמודדת עם אתגרים ייחודיים של לגיטימיות, אספקת שירותים ציבוריים ויציבות מוסדית.
רקע היסטורי לפילוג הפוליטי הפלסטיני
שורשיו של הפילוג הנוכחי נעוצים בבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית בינואר 2006, שבהן השיג חמאס רוב מפתיע לאחר שניהל קמפיין שהתמקד במלחמה בשחיתות וברפורמות. תוצאות הבחירות הובילו לסנקציות בינלאומיות מיידיות ולחיכוך עז עם פתח, שהיה הסיעה הדומיננטית במשך שנים רבות, אשר הגיע לשיאו בעימותים קצרים ועקובים מדם בשלהי 2006 ובראשית 2007. ביוני 2007 פתח חמאס בהפיכה צבאית אלימה ברצועת עזה, והביס בתוך שישה ימים בלבד את מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית, שהיו עדיפים מספרית אך לא מאורגנים. בתגובה הכריז נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, על מצב חירום, פיטר את ממשלת האחדות הלאומית בראשות חמאס והקים בגדה המערבית מנהל הנתמך על ידי פתח.
מאז היפרדות אלימה זו, כל הניסיונות לפייס בין שתי הסיעות נכשלו שוב ושוב בשל חזונות אסטרטגיים מנוגדים לחלוטין ומחלוקות מבניות עמוקות. לאורך השנים, הסכמים בתיווך שחקנים אזוריים, בהם ערב הסעודית, מצרים וסין, הניבו הצהרות אחדות סמליות אשר כמעט ולא יושמו בשטח. פתח ממשיך לעמוד על מעמדו כמייצג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני במסגרת הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), ותובע סמכות מנהלית וביטחונית מלאה על עזה. מנגד, חמאס מסרב בתוקף להתפרק מנשקו או להכיר בישראל, ומתעקש לשמר את מבני המשילות האזרחיים והביטחוניים העצמאיים שלו בכל הסדר מנהלי משותף.
עובדות מפתח על המשילות הפלסטינית המפולגת
- חלוקה טריטוריאלית ומנהלית: חמאס מפעיל שליטה סמכותנית ומוחלטת ברצועת עזה, בעוד שהרשות הפלסטינית בהנהגת פתח מנהלת את העניינים האזרחיים והביטחוניים בשטח A ואת העניינים האזרחיים בשטח B בגדה המערבית, תחת המסגרות שנקבעו בהסכמי אוסלו.
- גירעון דמוקרטי והשעיית בחירות: לא נערכו בחירות לאומיות לנשיאות או לרשות המחוקקת באף אחד מהשטחים מאז הבחירות לפרלמנט ב-2006 ותום כהונתו בת ארבע השנים של הנשיא מחמוד עבאס ב-2009.
- מבני ביטחון מנוגדים: הרשות הפלסטינית מחזיקה בשישה מנגנוני ביטחון בגדה המערבית המתאמים פעילות עם כוחות הביטחון של ישראל כדי לבלום קבוצות קיצוניות, בעוד שחמאס מחזיק בזרוע צבאית ענפה, גדודי עז א-דין אל-קסאם, הפועלת ככוח המזוין הדומיננטי בעזה.
ניתוח השוואתי של שתי המערכות
המודלים המנהליים של שני השטחים מאופיינים בחוסר עמוק בלגיטימציה דמוקרטית, בתלות פיננסית מערכתית ובדיכוי של התנגדות פוליטית. בגדה המערבית, הרשות הפלסטינית נשענת במידה רבה על סיוע בינלאומי ועל כספי מיסים המועברים על ידי ישראל, דבר היוצר בירוקרטיה שבירה הסובלת ממשברים פיננסיים ושביתות במגזר הציבורי. על פי הערכות מפורטות של הממשל באזור, ובכלל זה תיעוד זכויות האדם של הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library), מנגנון הביטחון המסכל של הרשות הפלסטינית וסוכנויות מודיעין אחרות פועלים תדיר לדיכוי התנגדות פנימית ואופוזיציה פוליטית. סחף סמכותני זה הוביל לניכור עמוק בקרב האוכלוסייה המקומית, כאשר רוב הפלסטינים רואים הן בפתח והן בחמאס גופים פלגניים המתמקדים בהישרדותם העצמית ולא באינטרסים הלאומיים.
לעומת זאת, חמאס מנהל את רצועת עזה כמדינת-מפלגה דה פקטו, ומממן את המנגנון המנהלי שלו באמצעות מיסוי מקומי, רשתות הברחה לא-רשמיות וספונסרים פיננסיים אזוריים דוגמת קטר. במקום לבנות מינהל אזרחי שקוף, חמאס ניתב משאבים עצומים להקמת תשתית צבאית תת-קרקעית מאסיבית ולצבירת נשק. ניתוח של מכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון מדגיש כיצד הבטחותיו הראשוניות של חמאס למינהל תקין ונקי משחיתות התדרדרו במהירות לנפוטיזם ולדיכוי פוליטי קשה, ששיקפו את מעשי הרשות הפלסטינית בשיאיה השליליים. סירובו של הארגון למתן את אמנתו הקיצונית או להתפרק מנשקו הנציח את בידודה של עזה, והבטיח כי משילותו תישאר כפופה לחלוטין למטרתו האידאולוגית של עימות עם ישראל.
משמעות אסטרטגית והשלכות על ישראל
עבור ישראל, קיומן של שתי מערכות ממשל פלסטיניות נפרדות ועוינות מציב אתגר ביטחוני מורכב ורב-ממדי. הגדה המערבית, המנוהלת על ידי פתח, מציעה מידה מסוימת של יציבות באמצעות התיאום הביטחוני, אשר גורמי ביטחון ישראלים רואים בו חיוני למניעת צמיחתן של תאי טרור מאורגנים ביהודה ושומרון. עם זאת, חוסר הפופולריות הקיצוני וחולשתה של הרשות הפלסטינית פירושם שישראל חייבת להיערך ללא הרף לקריסה אפשרית של משטרו של מחמוד עבאס. קריסה כזו תיצור ואקום משילותי מסוכן, אשר גורמים עוינים, לרבות חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, ינצלו בשמחה כדי לפתוח חזית חדשה נגד ישראל.
בעזה, מודל המשילות של חמאס הוכח כאיום קטלני, שכן הארגון השתמש בשליטתו הפוליטית המוחלטת כדי לתכנן ולהוציא לפועל את מתקפות הטרור הרצחניות של 7 באוקטובר 2023. מציאות זו גיבשה את הקונצנזוס הישראלי לפיו מתן אפשרות לארגון טרור להחזיק בריבונות טריטוריאלית הסמוכה ליישובים ישראליים הוא מצב בלתי נסבל לחלוטין. כל הסדר עתידי בר-קיימא ל"יום שאחרי" העימות הנוכחי חייב למנוע מחמאס להשיב לעצמו סמכות אזרחית או ביטחונית בעזה. כפועל יוצא מכך, הקמת מינהל מפורז שאינו עוין בעזה נותרה תנאי מוקדם ויסודי לביטחון ישראל בטווח הארוך וליציבות אזורית.