הזירה הפוליטית הפנימית בשטחי הרשות הפלסטינית מאופיינת זה מכבר ביריבות עמוקה ולעיתים קרובות אלימה בין חמאס לפתח, המתנהלת בעיקר באמצעות הזרועות החמושות שלהם. גדודי עז א-דין אל-קאסם מייצגים את הזרוע הצבאית החמושה בכבדות ובעלת המשמעת הגבוהה של התנועה האסלאמיסטית חמאס, בעוד שגדודי חללי אל-אקצא פועלים כקואליציה מבוזרת וחילונית-לאומית של מיליציות הקשורות היסטורית לסיעת פתח של מחמוד עבאס. הבנת הדינמיקה ההיסטורית, השוני האידאולוגי והעימותים בשדה הקרב בין שתי הקבוצות הללו חיונית להבנת מאבק הכוחות הפנים-פלסטיני הרחב יותר. יריבות בסיסית זו הגיעה לשיא עקוב מדם במהלך מלחמת האזרחים בשנת 2007 ברצועת עזה, והובילה לפיצול פיזי ופוליטי שנמשך עד היום.
בעוד ששני הארגונים הוציאו לפועל מבחינה היסטורית פיגועים אלימים רבים ומבצעי התאבדות נגד מטרות ישראליות, הם פועלים תחת מבני פיקוד ותפיסות אסטרטגיות שונים לחלוטין. גדודי אל-קאסם פועלים תחת פיקוד ריכוזי ביותר בעל קשרים ישירים ללשכות הפוליטיות החיצוניות והפנימיות של חמאס, ומחזיקים באג'נדה אסלאמיסטית נוקשה המתמקדת בהשמדת ישראל. בניגוד לכך, גדודי חללי אל-אקצא החלו כתאים מקומיים במהלך האינתיפאדה השנייה, ופעלו ככוח חילוני-לאומי תחת המטרייה הרופפת של פתח. שוני מבני זה הפך את שיתוף הפעולה בין שתי הזרועות להיסטורית זמני ותנודתי ביותר, אשר קרס לעיתים קרובות לכדי לחימה פנים-ארגונית עזה.
המקורות והשוני האידאולוגי של המיליציות
מקורותיהם של גדודי אל-קאסם מתחקים לתחילת שנות ה-90, אז הקים חמאס באופן רשמי את הזרוע הצבאית שלו כדי לאחד את המערכות החמושות שלו נגד כוחות הביטחון ואוכלוסיית האזרחים בישראל. הארגון, הקרוי על שמו של המטיף הסורי שייח' עז א-דין אל-קאסם, אימץ אידאולוגיה פונדמנטליסטית נוקשה, כשהוא מציג את פעילותו כג'יהאד דתי בלתי מתפשר, כפי שפורט באמנת חמאס המקורית מ-1987. במהלך השנים בנה הארגון תשתית צבאית מתוחכמת, תוך קבלת תמיכה פיננסית ולוגיסטית נרחבת מצד נותני חסות זרים כמו איראן וסוריה. תמיכה חיצונית זו הפכה את הארגון מרשת מורדים קטנה לפרוקסי אזורי מאורגן ביותר וחמוש בכבדות, כפי שמפורט ב-תוכן העניינים של חמאס שסופק על ידי הספרייה היהודית הווירטואלית (Jewish Virtual Library).
לעומת זאת, גדודי חללי אל-אקצא צמחו הרבה יותר מאוחר, והופיעו עם פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000 כזרוע של תנועת פתח החילונית. הארגון הוקם כדי להבטיח שפתח ישמור על הרלוונטיות והדומיננטיות הפוליטית שלו אל מול הפופולריות הגוברת של ארגוני טרור אסלאמיסטיים כמו חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני. למרות הצהרותיה הרשמיות של פתח על מתינות בפני קהלים מערביים, מסמכים שנתפסו על ידי כוחות הביטחון הישראליים בתחילת שנות ה-2000 הוכיחו כי הנהגת פתח מימנה באופן פעיל את פעילות הגדודים. היסטוריה מורכבת זו והתפתחותם לכדי ארגון טרור זר מוכר מתועדות במלואן בפרופיל של גדודי חללי אל-אקצא שפורסם על ידי Discover the Networks.
הבדלים מרכזיים ומבנים טקטיים
בעוד ששני הגופים חולקים היסטוריה של שימוש באלימות, שיטות הפעולה, המבנים הארגוניים והיעדים ארוכי הטווח שלהם מדגישים את ההבדלים שאינם ניתנים לגישור ביניהם. אבחנות אלו מסבירות מדוע שתי הזרועות נכשלו שוב ושוב בניסיונות להשתלב במנגנון ביטחון מאוחד.
- מבנה הפיקוד: גדודי אל-קאסם שומרים על היררכיית פיקוד ריכוזית ונוקשה מלמעלה למטה, האוכפת משמעת צבאית קפדנית, בעוד שגדודי חללי אל-אקצא פועלים כרשת מבוזרת ומפוצלת ביותר של מיליציות מקומיות המתעלמות לעיתים קרובות מהנחיות פוליטיות מרכזיות של מנהיגי פתח.
- יעדים אידאולוגיים: גדודי אל-קאסם מונחים על ידי אסלאמיזם פוליטי קיצוני השואף לחיסולה המוחלט של מדינת ישראל ולהקמת מדינה אסלאמית, בעוד שגדודי אל-אקצא נטועים בלאומיות פלסטינית חילונית, והתמקדו היסטורית בהפעלת לחץ חמוש להשגת ויתורים טריטוריאליים והקמת מדינה.
- חסות זרה: הזרוע הצבאית של חמאס מסתמכת רבות על חסות מדינתית מצד איראן, המספקת נשק מתקדם, טכנולוגיית רקטות ואימונים צבאיים, בעוד שהמיליציות של פתח הסתמכו מסורתית על כספים שהוסטו מהרשות הפלסטינית, סחיטה מקומית ורשתות הברחה.
מלחמת האזרחים ב-2007 והמציאות שלאחר העימות
החיכוך המבני והאידאולוגי בין שתי הזרועות החמושות הגיע לנקודת רתיחה חסרת תקדים בעקבות הבחירות לרשות המחוקקת הפלסטינית ב-2006, שבהן הניצחון הפוליטי של חמאס איים על המונופול רב-השנים של פתח על הרשות הפלסטינית. ואקום הביטחון הגובר והעימותים המזוינים ברחובות בתקופה זו מפורטים במחקר של מכון וושינגטון על האנרכיה הגוברת בשטחים הפלסטיניים. עד יוני 2007, מבוי סתום פוליטי זה התפרץ לכדי עימות אזרחי אכזרי בן שבוע ברצועת עזה, המכונה קרב עזה. במהלך עימות זה, גדודי אל-קאסם המאורגנים היטב פתחו במערכה צבאית שיטתית שהביסה וגירשה מהמובלעת את כוחות הביטחון המזוהים עם פתח ואת גדודי חללי אל-אקצא.
בעקבות תבוסתם בעזה, גדודי חללי אל-אקצא פורקו ברובם או שולבו בכוחות הביטחון הרשמיים של הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון תחת הסכם חנינה עם ישראל. בינתיים, גדודי אל-קאסם ביססו הגמוניה צבאית מוחלטת על רצועת עזה, והפכו את כל שטח החוף לכן שיגור מבוצר ללוחמת רקטות ומנהרות טרור תת-קרקעיות. כיום, בעוד שיהודה ושומרון נותרים תחת שליטה סמלית של הרשות הפלסטינית הנשלטת על ידי פתח, גדודי אל-קאסם ממשיכים להרחיב שם את רשתותיהם החשאיות כדי לערער הן את הביטחון הישראלי והן את סמכותו של פתח. פיצול זה יצר למעשה מערכת של משטר כפול, המונעת כל ממשל פוליטי מלכד בשטחים הפלסטיניים.
השלכות אסטרטגיות וחששות ביטחוניים של ישראל
היריבות המתמשכת והאיומים המובחנים שמציבים הן גדודי אל-קאסם והן גדודי חללי אל-אקצא מציבים אתגרים מורכבים ורב-שכבתיים בפני מדינת ישראל. מצד אחד, על ישראל להגן ללא הרף על גבולותיה מפני הלוחמה האסימטרית המאורגנת היטב והנתמכת על ידי מדינות שמנהל חמאס מרצועת עזה. מצד שני, חוסר היציבות והחולשה של מנגנון הביטחון של פתח ביהודה ושומרון יוצרים קרקע פורייה לתאים מקומיים של גדודי חללי אל-אקצא לבצע פיגועי ירי ולהשתלב עם פלגי טרור גדולים יותר. קריסה פוטנציאלית של ממשל מחמוד עבאס עלולה להצית מאבק כוחות אלים מחודש, ובכך לאפשר לזרוע הצבאית העדיפה של חמאס להשתלט על יהודה ושומרון.
בסופו של דבר, הפיצול המזוין בתוך החברה הפלסטינית מדגיש את חוסר האפשרות לכונן שותף אמין לשלום תחת המבנה הפוליטי הנוכחי. ההקצנה המתמשכת הן בתוך הפלגים החילוניים והן בתוך הפלגים האסלאמיסטיים מבטיחה כי המאבק המזוין נותר עיקרון ליבה במצעים של שני הצדדים, אפילו כאשר הם מתעמתים זה עם זה. עבור ישראל, שמירה על פעילות מודיעינית ענפה, אמצעי ביטחון יזומים והרתעה צבאית חזקה נותרת האסטרטגיה המעשית היחידה להכלת האיומים הכפולים שמציבות קבוצות חמושות מתחרות אלו. רק באמצעות סיכול פעיל של תשתיות טרור אלו יכולה ישראל להגן על אזרחיה ולמנוע השתלטות אזורית מוחלטת של כוחות אסלאמיסטיים קיצוניים.