חתימת הצהרת העקרונות על מדשאת הבית הלבן בספטמבר 1993 התקבלה על ידי הקהילה הבינלאומית כפריצת דרך היסטורית לקראת שלום במזרח התיכון. עבור הציבור הישראלי, לחיצת היד בין ראש הממשלה יצחק רבין ליושב ראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) יאסר ערפאת ייצגה מחויבות חגיגית להפסקת האלימות ולפתרון כל המחלוקות באמצעות משא ומתן דו-צדדי. עם זאת, פחות משנה לאחר מכן, ב-10 במאי 1994, נשא ערפאת נאום פרטי בפני קהל מוסלמי במסגד ביוהנסבורג, דרום אפריקה, אשר ניפץ ציפיות אלו. נאום זה, שהוקלט בחשאי והודלף לאחר מכן לציבור, חשף סתירה עמוקה בין הצהרותיו הדיפלומטיות של אש"ף בשפה האנגלית לבין מסריו הפנימיים בשפה הערבית. על ידי קריאה לג'יהאד מתמשך לשחרור ירושלים והשוואת תהליך השלום להפסקת אש היסטורית זמנית, ערפאת הציג מסגרת רטורית של שלום טקטי אשר ערערה את יציבותה של מערכת הסכמי אוסלו כולה.
חשיפת הקלטת יוהנסבורג יצרה משבר אמון מיידי בחברה הישראלית, כאשר אזרחים ומנהיגים התמודדו עם שאלת כנותו של שותפם למשא ומתן. בעוד שדיפלומטים ישראלים הניחו כי חתימת הסכמי אוסלו מסמנת תפנית קבועה הרחק מהמאבק המזוין, נאומו של ערפאת בערבית רמז כי ההסכמים אינם אלא פסק זמן אסטרטגי. רטוריקה דו-ערוצית זו, המכונה לעיתים קרובות "לשון כפולה" (double-speak), הפכה למאפיין מגדיר של גישת הרשות הפלסטינית לתהליך השלום בשנים שלאחר מכן. עבור מבקרי תהליך השלום, הנאום סיפק הוכחה מוקדמת וחד-משמעית לכך שאש"ף לא זנח את יעד השלבים ארוך השנים שלו לחיסול המדינה היהודית. כתוצאה מכך, נאום יוהנסבורג נותר מקרה בוחן היסטורי מרכזי בניתוח של חוזים טקטיים וכישלונם של מאמצים דיפלומטיים להשגת דו-קיום בר-קיימא.
רקע היסטורי להסכמי אוסלו ולנאום במסגד
הסכמי אוסלו, שנחתמו בשנת 1993, נשענו על מכתבי הכרה הדדיים שבהם התחייב הארגון לשחרור פלסטין רשמית לזנוח את הטרור, להכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום, ולהתחייב לפתרון בדרכי שלום של הסכסוך. בתמורה, ישראל הכירה באש"ף כנציג העם הפלסטיני ואישרה להנהגתו לחזור מהגלות בתוניס כדי להקים ממשל עצמי בחלקים מיהודה ושומרון ומחבל עזה. במאי 1994, ימים ספורים לאחר חתימת הסכם עזה ויריחו בקהיר אשר יישם את השלב הראשון של האוטונומיה הפלסטינית, נסע יאסר ערפאת לדרום אפריקה כדי להשתתף בטקס השבעתו של הנשיא נלסון מנדלה. במהלך ביקור רשמי זה, ביקר ערפאת במסגד מקומי ביוהנסבורג ונשא נאום לא מתוסרט וטעון רגשות באנגלית ובערבית בפני קהל שרובו מוסלמי. המיקוד העיקרי של הנאום היה מעמדה של ירושלים ואופיו של הסכם השלום שאש"ף חתם זה עתה עם ממשלתו של יצחק רבין.
אף שערפאת האמין כי הוא מדבר בפורום סגור הרחק ממצלמות בינלאומיות, עיתונאי דרום אפריקאי בשם ברוס מקאינרוי הצליח להקליט את האירוע כולו. כאשר קלטת השמע הושגה ושודרה בכלי התקשורת בישראל, היא עוררה סערה פוליטית עזה בירושלים, שכן היא ערערה ישירות את ההבטחות שממשלת רבין נתנה לכנסת. הציבור בישראל, שהיה מקוטב ממילא סביב הוויתורים הטריטוריאליים שנדרשו במסגרת ההסכמים, חש נבגד עמוקות מקריאתו של ערפאת למלחמת קודש. רבין דרש הבהרות מיידיות מערפאת, שניסה לאחר מכן למזער את חשיבות הדברים בטענה כי מדובר במטפורות רוחניות בלבד ולא בהנחיות צבאיות. למרות מאמצי בקרת הנזקים הדיפלומטיים הללו, ההקלטה סיפקה תיעוד קבוע של האסטרטגיה הבסיסית של אש"ף, והפכה לטקסט מכונן להבנת הקריסה שבאה בעקבותיה של תהליך השלום.
מרכיבי מפתח והרטוריקה של הנאום
- במהלך נאומו ב-10 במאי 1994, קרא יאסר ערפאת במפורש לג'יהאד מתמשך לשחרור ירושלים, ותיאר את העיר הקדושה כבירתה של מדינה פלסטינית קבועה ולא כנושא לפשרה.
- כדי להצדיק את חתימתו על הסכמי אוסלו בפני הקהל המוסלמי שלו, השווה ערפאת את ההסכם להסכם חודייביה ההיסטורי, חוזה אי-תוקפנות לעשר שנים שנחתם על ידי הנביא מוחמד בשנת 628 לספירה עם שבט קורייש.
- ההשוואה להסכם חודייביה הייתה משמעותית ביותר, שכן המסורת המוסלמית מתעדת כי מוחמד ניצל את הסכם השלום כדי לאחד ולבסס את כוחותיו לפני שהפר את ההסכם באופן חד-צדדי וכבש את מכה כאשר התחזק.
ניתוח הסכם חודייביה והדיפלומטיה הטקטית
ההשלכות האסטרטגיות של נאום יוהנסבורג נטועות בהסתמכותו של ערפאת על הפסיקה האסלאמית הקלאסית בנוגע למלחמה ודיפלומטיה. על ידי אזכור הסכם חודייביה, ערפאת אותת לקהל תומכיו כי השלום שנחתם עם ישראל אינו פיוס קבוע, אלא הודנה (הפסקת אש) זמנית וטקטית. בתיאוריה הפוליטית האסלאמית המסורתית, שביתת נשק זמנית היא כלי מוכר להשעיית מעשי האיבה מול יריב חזק יותר, עד שכוחותיו של הצד המוסלמי יהיו חזקים דיים כדי להשיג ניצחון. מודל זה תאם לחלוטין את "תוכנית השלבים" של אש"ף משנת 1974, אשר דגלה בהקמת סמכות לאומית פלסטינית על כל שטח שישוחרר כקרש קפיצה לקראת שחרורה המלא של פלסטין כולה בסופו של דבר. אנליסטים מהמכון למחקרי ביטחון לאומי טענו כי הרטוריקה של ערפאת ביוהנסבורג לא הייתה פליטת פה מקרית, אלא ביטוי לדוקטרינה אסטרטגית עקבית וארוכת טווח.
פרשנות זו לשלום כתמרון טקטי נתמכת עוד יותר בהצהרותיו ובמעשיו המאוחרים של ערפאת לאורך שנות ה-90. לדוגמה, בראיון לטלוויזיה המצרית בשנת 1998, חזר ערפאת במפורש על ההשוואה להסכם חודייביה, והסביר כי הפוגה זמנית מהקרב היא אסטרטגיה אסלאמית מכובדת ביותר. במהלך המשא ומתן החשאי והיישום המאוחר של ההסכמים, סירבה הרשות הפלסטינית בעקביות לפרק את תשתיות הטרור או להפסיק את ההסתה בכלי התקשורת הממלכתיים, דבר שהפר את התחייבויות היסוד של הסכמי אוסלו. טקסט הנאום, המאורכב במאגר ההיסטורי של Information Regarding Israel's Security, מתעד את התעקשותו של ערפאת כי המאבק העיקרי שלו אינו למען דו-קיום, אלא למען שליטה מוחלטת בירושלים. איתות כפול זה אפשר לאש"ף להשיג ויתורים טריטוריאליים ופוליטיים מישראל, ובו-זמנית לטפח בקרב האוכלוסייה הפלסטינית תרבות של סכסוך מתמשך והיערכות למלחמה.
סיכום ומשמעות עכשווית למדינת ישראל
נאום יוהנסבורג נותר אבן יסוד בטיעון ההיסטורי כי תהליך השלום של אוסלו היה נדון לכישלון מלכתחילה בשל היעדר בסיסי של הדדיות פלסטינית. באמצעות ניתוח הרטוריקה של ערפאת, גורמי ביטחון והיסטוריונים ישראלים קיבלו תובנה מכרעת לגבי הגבולות של הסדרים מדיניים עם יריבים אידיאולוגיים. הנאום הוכיח למעשה כי ההסכמים שנחתמו על ידי אש"ף נתפסו לא כסיום הסכסוך, אלא כמנגנון לשיפור עמדותיו האסטרטגיות. הבנה זו שינתה מן היסוד את הקונצנזוס הישראלי, והובילה לספקנות רחבה כלפי נסיגות חד-צדדיות או פשרות טריטוריאליות נרחבות בעתיד. על פי הרשומות הביוגרפיות המוחזקות ב-Jewish Virtual Library, סירובו של ערפאת לעבור מתפקיד של מנהיג גרילה מהפכני לדיפלומט הבונה מדינה היה גורם מרכזי לפרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000.
בעשרות השנים שחלפו מאז נאום יוהנסבורג, לקחי הרטוריקה הטקטית של ערפאת ממשיכים לעצב את דוקטרינת הביטחון הלאומי של ישראל ואת גישתה לדיפלומטיה אזורית. מודל ה"שלום מתוך עוצמה" החליף במידה רבה את פרדיגמת אוסלו המוקדמת של ויתורים טריטוריאליים תמורת הבטחות על הנייר לאי-תוקפנות. אירוע היסטורי זה מדגיש את נחיצותה של ישראל לשמור על גבולות ביטחון איתנים ויכולות צבאיות עצמאיות, במקום להסתמך על ערבויות בינלאומיות או על חוזים עם שחקנים לא-מדינתיים. הוא גם מדגיש את החשיבות המכרעת של מעקב אחר התקשורת הפנימית בשפת האם של שותפים למשא ומתן, כדי להעריך במדויק את כוונותיהם האסטרטגיות לטווח הארוך. בסופו של דבר, מורשתו של נאום 1994 משמשת תזכורת מפכחת לכך ששלום אמיתי ובר-קיימא במזרח התיכון יכול להיבנות אך ורק על בסיס של הכרה הדדית, רפורמה חינוכית וזניחה מוחלטת של האלימות.