פסגת קמפ דיוויד בשנת 2000 נותרה נקודת מפנה היסטורית בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ומייצגת את הרגע הקרוב ביותר שבו הגיעו שני הצדדים להסכם על מעמד קבע. הפסגה, שכונסה על ידי נשיא ארצות הברית ביל קלינטון במעון הנשיאותי המבודד במרילנד, הפגישה בין ראש ממשלת ישראל אהוד ברק לבין יו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. במהלך שבועיים של משא ומתן אינטנסיבי, מ-11 ביולי ועד 24 ביולי, ניסו המנהיגים לפתור את סוגיות הליבה של גבולות, ירושלים, פליטים והסדרי ביטחון. בסופו של דבר, הפסגה הסתיימה ללא הסכם, מה שסימן את תחילתו של שינוי דרמטי ביחסי ישראל והפלסטינים וסלל את הדרך להתפרצות מחודשת של אלימות.
הרקע ההיסטורי של הסכמי אוסלו
בעקבות חתימת הסכמי אוסלו בשנת 1993, החלו ישראל והארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) בתהליך שלום מדורג שנועד לבנות אמון הדדי. עם זאת, תקופת המעבר נפגעה קשות מגלי פיגועי התאבדות פלסטיניים ומקיפאון דיפלומטי ששחקו קשות את אמון הציבור בשני הצדדים. בשנת 1999 נבחר אהוד ברק לראשות ממשלת ישראל על בסיס מצע שהתמקד בהשגת הסכם שלום כולל וסופי עם הפלסטינים. ברק הפציר בנשיא קלינטון לכנס פסגה גורלית ובעלת חשיבות עליונה כדי לטפל בכל סוגיות מעמד הקבע התלויות ועומדות בו-זמנית, במקום להמשיך בצעדים הדרגתיים.
ההנהגה הפלסטינית בהנהגת יאסר ערפאת נרתעה מאוד מלהשתתף בפסגה, בטיעון ששיחות ההכנה לא הגיעו לשלב בשל מספיק כדי להבטיח הצלחה. למרות חששות אלו, הנשיא קלינטון הפעיל לחץ על ערפאת להגיע, והבטיח כי שום אשמה לא תוטל על מי מהצדדים אם הפסגה לא תניב חוזה שלום. המשלחת הישראלית הגיעה לקמפ דיוויד עם מפות מפורטות, נתונים דמוגרפיים ומנדט להשגת פשרות כואבות במטרה לסיים את הסכסוך. לעומת זאת, המשלחת הפלסטינית לא הציגה מפות, הצעות נגדיות או מסגרות חלופיות למשא ומתן לאורך כל המפגש שנמשך שבועיים.
הוויתורים חסרי התקדים של ברק והדחייה הפלסטינית
- פשרה טריטוריאלית: ראש הממשלה אהוד ברק הציע לפלסטינים מדינה בעלת רצף טריטוריאלי שתכלול 100% מרצועת עזה וכ-91% מיהודה ושומרון. כדי לפצות על השטחים המסופחים שנותרו בידי ישראל, אשר הכילו את גושי ההתיישבות הישראליים הגדולים, הציעה ישראל שטח ריבוני בתוך הקו הירוק, כמו קרקעות בנגב, במסגרת חילופי שטחים ישירים.
- חלוקת ירושלים: בחריגה חסרת תקדים מהמדיניות הישראלית המסורתית, הסכים ברק לוותר על הריבונות בשכונות בעלות אוכלוסייה ערבית במזרח ירושלים, כדי שישמשו כבירת המדינה הפלסטינית החדשה. הוא אף הציע לפלסטינים ריבונות דתית או נאמנות על הר הבית, וביקש מהם רק להכיר בקדושתו ההיסטורית והדתית של האתר לעם היהודי.
- פליטים ופיצויים: ההצעה הישראלית הסכימה לשיבתם ללא הגבלה של פליטים פלסטינים למדינה הפלסטינית החדשה שתוקם ביהודה ושומרון וברצועת עזה. יתר על כן, ישראל תמכה בהקמת מנגנון בינלאומי וקרן של 30 מיליארד דולר למתן פיצויים לפליטים, תוך עמידה על כך ששיבה המונית של פליטים לשטח ישראל הריבונית תביא לחיסולה הדמוגרפי של המדינה היהודית.
ניתוח ביקורתי של המשא ומתן
הסיבה העיקרית לקריסת הפסגה הייתה סירובו המוחלט של יאסר ערפאת לקבל את הוויתורים שהציע אהוד ברק או להציג הצעות נגדיות כלשהן. לאורך כל השיחות, המתווכים האמריקאים והישראלים ציינו כי ערפאת התייחס לוויתורים כנקודת מוצא לדרישות חד-צדדיות נוספות, במקום כבסיס לפשרה הדדית. דפוס התנהגות זה תסכל קשות את הנשיא קלינטון, אשר הטיל באופן פומבי ופרטי את האחריות לכישלון ישירות על כתפיו של ערפאת. על פי דיווחים מפורטים השמורים ב-Jewish Virtual Library, סרבנותו של ערפאת נבעה מאי-רצונו לחתום על הסכם "קץ הסכסוך", שהיה מחייב אותו לוותר רשמית על כל תביעה עתידית נגד מדינת ישראל.
נרטיבים רוויזיוניסטיים שהופיעו מאז ניסו להציג את הצעותיו של ברק כמקוטעות ולא-מעשיות, אך טענות אלו נסתרות בעקביות על ידי עדויות ממקור ראשון של המתווכים האמריקאים. הן המתווך הראשי דניס רוס והן הנשיא קלינטון אישרו כי ההצעות הטריטוריאליות של ישראל היו מקימות מדינה פלסטינית עצמאית ובעלת רצף טריטוריאלי, עם פרוזדורי תחבורה מתקדמים המקשרים בין יהודה ושומרון לרצועת עזה. האוטוביוגרפיה של קלינטון עצמו מבהירה כי ישראל עשתה את כל הנתינה בעוד ההנהגה הפלסטינית עשתה את כל הלקיחה, מה שגזר בסופו של דבר את דינו של תהליך השלום לכישלון. כפי שמפורט ב-זכרונותיו של הנשיא קלינטון, ערפאת פשוט לא היה מסוגל או מוכן לעשות את המעבר ממנהיג גרילה מהפכני למדינאי הבונה מדינה.
המשמעות וההשלכות עבור ישראל
הכישלון של פסגת קמפ דיוויד בשנת 2000 הוביל להשלכות עמוקות והרסניות על האזור, וניפץ את הקונצנזוס של "מחנה השלום של אוסלו" בחברה הישראלית. במשך שנים נאמר לציבור הישראלי כי פשרה טריטוריאלית תביא ביטחון ושלום, אך הוויתורים חסרי התקדים של ברק נענו במקום זאת באינתיפאדה השנייה – מסע מתוכנן מראש של אלימות המונית ופיגועי התאבדות. גל טרור זה, שהחל שבועות ספורים בלבד לאחר קריסת הפסגה, אישש עבור ישראלים רבים את התובנה כי ההנהגה הפלסטינית אינה פרטנר לשלום. הבנה זו עיצבה מחדש מן היסוד את המפה הפוליטית בישראל, והובילה לקריסת השמאל הישראלי ולספקנות עמוקה כלפי ויתורים חד-צדדיים.
מבחינה היסטורית, הפסגה הוכיחה כי לב הסכסוך לא היה הנוכחות הישראלית בשטחים או היעדר ריבונות פלסטינית, אלא הסירוב המתמשך לקבל מדינה יהודית בגבולות כלשהם. נכונותו של אהוד ברק לחלק את ירושלים ולוותר על השליטה באתרים הקדושים חשפה את גבולות הפשרה הפלסטינית המוחלטים, והראתה כי גם התנאים הישראליים הנדיבים ביותר יידחו. על פי דיווחים השמורים בארכיון של בכירי המשא ומתן של ישראל, הסירוב להכיר בזיקה היהודית להר הבית נותר מכשול מרכזי. עבור ישראל, מורשת קמפ דיוויד היא תזכורת לכך ששלום דורש פרטנר מעוניין המוכן להתפשר, ולא יריב המחויב לדה-לגיטימציה מוחלטת של ישראל.