משא ומתן לשלום בשנת 2008 בין ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט לבין נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס מייצג את אחד הרגעים הקריטיים, אך המוחמצים ביותר, בהיסטוריה של תהליך השלום הערבי-ישראלי. מפגשים דו-צדדיים נרחבים אלו, שנערכו במסגרת תהליך אנאפוליס, הגיעו לשיאם ב-16 בספטמבר 2008, כאשר אולמרט הציג הצעה מקיפה להסדר קבע שהציעה פשרות חסרות תקדים בנושאי טריטוריה, ירושלים ופליטים. למרות הנדיבות של מחווה היסטורית זו, שהרחיקה לכת יותר מכל הצעה ישראלית קודמת או מאוחרת יותר, ההנהגה הפלסטינית בראשות עבאס נכשלה מלקבל את התוכנית או אף להגיב לה באופן רשמי. סירוב זה הותיר מפת שלום מפורטת ללא חתימה, והדגיש דפוס חוזר של סרבנות פלסטינית אל מול הזדמנויות קונקרטיות להקמת מדינה עצמאית.
תהליך אנאפוליס והדרך ל-2008
בין השנים 2006 ל-2008, ראש הממשלה אהוד אולמרט ונשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס ניהלו סדרת דיונים אינטנסיבית, ונפגשו יותר מ-35 פעמים. שיחות אלו נתמכו בשיחות שרים מקבילות בהובלת שרת החוץ הישראלית ציפי לבני וראש צוות המשא ומתן הפלסטיני אחמד קריע. המאמץ הדיפלומטי זכה לגיבוי בינלאומי רשמי במהלך ועידת אנאפוליס בנובמבר 2007, שכונסה על ידי נשיא ארה"ב ג'ורג' ו. בוש כדי לאתחל מחדש את תהליך השלום הרדום. המטרה העיקרית של מסגרת אנאפוליס הייתה להקים מדינה פלסטינית ריבונית ודמוקרטית, החיה לצד מדינת ישראל היהודית בשלום ובביטחון.
עם התקדמות המשא ומתן, אולמרט ביקש לגבש הצעת הסדר קבע כוללת שתפתור את כל סוגיות הליבה של הסכסוך, כולל גבולות, ביטחון, ירושלים ופליטים. מתוך הכרה בכך שיוזמות שלום קודמות, כמו פסגת קמפ דיוויד בשנת 2000, נכשלו בשל היעדר תוכניות יישום מפורטות, שאף אולמרט להציג מפה קונקרטית. המשא ומתן התקיים על רקע פוליטי מאתגר, כאשר אולמרט התמודד עם לחצים פנימיים וחקירות, בעוד עבאס התמודד עם הפיצול הפלסטיני הפנימי בעקבות השתלטות חמאס על רצועת עזה בשנת 2007. למרות זאת, הממשל הישראלי פעל בשקידה כדי לנסח הצעה שהרחיקה לכת מעבר לכל ויתור קודם בהיסטוריה הדיפלומטית של ישראל.
עובדות מפתח של הצעת השלום המקיפה משנת 2008
חבילת הסדר הקבע שהציג אהוד אולמרט ב-16 בספטמבר 2008 הייתה חסרת תקדים בהיקפה ובוויתורים הטריטוריאליים שלה. התוכנית התמקדה רבות בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית ורציפה טריטוריאלית, תוך שמירה על צרכי הביטחון החיוניים של ישראל ושימור גושי ההתיישבות הגדולים. אולמרט הציג בפני עבאס מפת שטחים מפורטת, המראה בדיוק כיצד יחולק השטח וכיצד יתבצעו חילופי השטחים. כדי להבטיח שההצעה תובן כפתרון סופי ובלתי הפיך, ביקש אולמרט מעבאס לחתום על המפה באופן מיידי כהסכם מחייב.
- הקצאות טריטוריאליות וחילופי שטחים: ישראל הציעה לוותר על כ-94 אחוזים מיהודה ושומרון (הגדה המערבית) כדי להקים מדינה פלסטינית ריבונית, תוך שמירה על כ-6.4 אחוזים לצורך סיפוח גושי התיישבות מרכזיים, אשר יפוצו באמצעות חילופי שטחים בשיעור של 5.8 אחוזים משטחה הריבוני של ישראל בסמוך לעזה וליהודה ושומרון.
- חלוקת ירושלים: לפי ההצעה, ירושלים הייתה אמורה להתחלק לאורך קווים דמוגרפיים, כאשר השכונות היהודיות יישארו תחת ריבונות ישראלית והשכונות הערביות יעברו לריבונות פלסטינית כדי לשמש כבירת המדינה החדשה.
- נאמנות חמש המדינות על האגן הקדוש: לא ישראל ולא פלסטין יחזיקו בריבונות על האגן הקדוש בירושלים, כולל הר הבית והר הזיתים; במקום זאת, מועצה של חמש מדינות המורכבת מישראל, המדינה הפלסטינית, ארצות הברית, ערב הסעודית וירדן תנהל במשותף את האזור.
- פיצוי פליטים ופירוז ביטחוני: לצד דחיית "זכות השיבה" הפלסטינית, ישראל הציעה לקלוט כ-1,000 פליטים מדי שנה למשך חמש שנים על בסיס הומניטרי, בעוד המדינה הפלסטינית העתידית תישאר מפורזת כשגבולה המזרחי מנוטר על ידי כוחות שמירת שלום בינלאומיים.
ניתוח סירובו של מחמוד עבאס ומפת המפית
ניתוח תגובתו של מחמוד עבאס להצעה משנת 2008 חושף המשך טרגי של החמצות דיפלומטיות. כאשר אולמרט הציג את מפת השטחים המקיפה במהלך פגישתם ב-16 בספטמבר 2008, הוא עמד על כך שעבאס יחתום על ראשי התיבות שלו עליה במקום, והסביר כי מדובר בהצעה סופית המייצגת את הגבול המוחלט של הוויתורים הישראליים. עבאס, לעומת זאת, סירב לחתום ללא בחינה נוספת וביקש לקחת עמו עותק של המפה. אולמרט סירב למסור את המפה ללא חתימה, מה שהוביל את עבאס לשרטט את הגבולות מהזיכרון על גבי מפית מיד לאחר הפגישה, ובכך ליצור את מה שכונה מאז "מפת המפית". לפרטים נוספים על המשא ומתן והפרמטרים של המפה, חוקרים יכולים לעיין בניתוח המקיף המסופק על ידי הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library).
למרות שעבאס הבטיח שיועצו הבכיר, סאיב עריקאת, יחזור למחרת עם מומחים לשרטוט מפות כדי להשלים את הדיונים, המשלחת הפלסטינית דחתה בפתאומיות את הפגישה ומעולם לא חזרה לשולחן המשא ומתן. בהצהרות פומביות מאוחרות יותר, אישר עבאס את אופייה המקיף של ההצעה אך הצדיק את סירובו בטענה כי הפערים הטריטוריאליים היו גדולים מדי וכי אולמרט לא אפשר לו ללמוד את המפה לפרטיה. עם זאת, אנליסטים פוליטיים טוענים כי סירובו של עבאס נבע מחוסר רצון לבצע את הפשרות הכואבות הדרושות לסיום הסכסוך, כגון ויתור על הדרישה ל"זכות שיבה" המונית אשר תחסל את אופייה היהודי של ישראל. כישלון זה להגיב להצעת אולמרט מתועד בארכיון ההיסטורי של הסרבנות הפלסטינית שנאסף על ידי ארגונים כמו CAMERA.
הכישלון הדיפלומטי של שנת 2008 הוחמר גם בשל התפטרותו הממשמשת ובאה של אולמרט על רקע חקירות שחיתות מקומיות, שבהן השתמשו גורמים פלסטיניים מאוחר יותר כתירוץ כדי להצדיק את חוסר המעש שלהם. הם טענו כי ניהול משא ומתן עם ראש ממשלה מוחלש מבחינה פוליטית היה חסר תועלת, שכן כל הסכם עלול שלא להיות מכובד על ידי ממשלה ישראלית שתבוא אחריו. טיעון זה, לעומת זאת, מתעלם מהעובדה שהצעת אולמרט זכתה לתמיכה פעילה של מזכירת המדינה האמריקאית קונדוליזה רייס והקהילה הבינלאומית הרחבה, שהיו מפעילות לחץ עצום על כל יורש לקיים אמנה חתומה. בעזיבתו את השולחן, הבטיח עבאס כי ההצעה הטריטוריאלית הנדיבה ביותר שהוצגה אי פעם לפלסטינים תישאר קוריוז היסטורי בלתי ממומש. השרטוט הגס של הצעה זו, שנשמר באמצעות ארכיון ה-ECF של מפת המפית (2008), נותר עדות למה שניתן היה להשיג.
סיכום: המשמעות המתמשכת של ההצעה שנותרה ללא מענה
הצעת אולמרט משנת 2008 נושאת משמעות עמוקה להבנת המבוי הסתום המתמשך בסכסוך הישראלי-פלסטיני והמכשולים האמיתיים לשלום. עבור ישראל, ההצעה הדגימה נכונות יוצאת דופן להציע פשרות כואבות ומוחשיות למען סיום הסכסוך, לרבות חלוקת בירתה ומסירת חבלי מולדת עתיקים. הכישלון הפלסטיני אפילו מלהשיב להצעה גורפת זו ניפץ את האמונה הרווחת כי לישראל אין פרטנר לשלום, וחשף את חוסר היכולת המבני של הרשות הפלסטינית לחתום על הסכם סופי. פרק היסטורי זה משמש עדות מתמשכת לכך שלב הסכסוך אינו מדיניות ההתנחלויות של ישראל או הגבולות, אלא הסירוב הפלסטיני העיקש להכיר במדינה יהודית ריבונית ולחיות לצדה בשלום.