האינתיפאדה השנייה, שהחלה בספטמבר 2000, מהווה נקודת מפנה מכרעת וטרגית בהיסטוריה המודרנית של המזרח התיכון. הראיות ההיסטוריות מצביעות על כך שגל האלימות לא היה התפרצות ספונטנית של תסכול עממי פלסטיני, אלא חלופה אסטרטגית ומחושבת לדיפלומטיה, אשר הונחתה על ידי הנהגת הרשות הפלסטינית תחת הנהגתו של יאסר ערפאת. לאחר שסירבה לפשרות היסטוריות בפסגת קמפ דייוויד ביולי 2000, בחרה ההנהגה הפלסטינית לנטוש את שולחן המשא ומתן ולשחרר גל של טרור חמוש ומאורגן. החלטה זו ניפצה למעשה את תהליך השלום של אוסלו ואילצה את מדינת ישראל להגן על אזרחיה מפני גלי פיגועי התאבדות ופיגועים מרובי נפגעים חסרי תקדים.
רקע ודחיית השלום
לאורך שנות ה-90 של המאה העשרים, הסכמי אוסלו ביססו מסגרת שנועדה לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באמצעות משא ומתן דו-צדדי ופשרות דיפלומטיות. תהליך זה הגיע לשיאו בפסגת קמפ דייוויד ביולי 2000, שבה הציע ראש ממשלת ישראל, אהוד ברק, ויתורים היסטוריים וחסרי תקדים בחסותו של נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון. ההצעה הישראלית כללה הקמת מדינה פלסטינית ריבונית ומפורזת ביותר מתשעים אחוזים משטחי יהודה ושומרון ובכל רצועת עזה, לצד בירה במזרח ירושלים. למרות גודלן של פשרות אלו, יאסר ערפאת דחה את ההצעות מבלי להציע כל הצעה נגדית בונה או רעיונות פשרה משלו.
מתווכים אמריקאים ובינלאומיים שהשתתפו בפסגה תיעדו בהרחבה את סירובו המוחלט של ערפאת לנהל משא ומתן משמעותי. דיפלומטים מובילים ציינו כי ערפאת לא הניח דבר על שולחן הדיונים, ובמקום זאת הכחיש את עצם הקשר ההיסטורי היהודי להר הבית, ובכך הביא למבוי סתום בשיחות. בעקבות דחייה דיפלומטית זו, שגריר ערב הסעודית, בנדר בן סולטאן, הזהיר כי החלטתו של ערפאת תהיה פשע ולא סתם טעות. כדי להבין את המעבר משיחות שלום לאלימות חמושה, אנליסטים יכולים לעיין בסקירה המפורטת של פסגת קמפ דייוויד בשנת 2000 המוענקת על ידי הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library). במקום לחתור לפתרון בדרכי שלום, ההנהגה הפלסטינית נערכה להשתמש באלימות כמנגנון טקטי להפעלת לחץ על ישראל להשגת ויתורים חד-צדדיים.
עובדות מפתח על מסע הטרור האסטרטגי
- תכנון מוקדם ומעורבות ההנהגה: בכירים ברשות הפלסטינית הודו לאחר מכן כי ההתקוממות האלימה תוכננה חודשים רבים לפני ספטמבר 2000. תחת הכוונתו של יאסר ערפאת, גויסו כלי התקשורת הפלסטיניים הרשמיים, מנגנוני הביטחון והפלגים החמושים דוגמת ה"תנזים", והונחו לפתוח בעימותים אלימים, תוך שימוש בביקורו של אריאל שרון בהר הבית כתירוץ נוח.
- השימוש השיטתי בפיגועי התאבדות: האינתיפאדה השנייה הציגה טקטיקה קטלנית ביותר באמצעות הפעלה שיטתית של מחבלים מתאבדים ששמו להם למטרה מרכזי אוכלוסייה אזרחיים בישראל, אוטובוסים ציבוריים, דיסקוטקים ומרכזי קניות. למרות שפיגועי ההתאבדות היוו פחות מאחוז אחד מכלל הפיגועים הפלסטיניים, הם גרמו ליותר ממחצית מכלל האבידות הישראליות במהלך חמש שנות העימות, דבר המוכיח את השימוש בהם ככלי נשק אסטרטגי של טרור.
- מימון וחימוש ישיר של מחבלים: הרשות הפלסטינית מימנה וחימשה באופן פעיל פלגים חמושים וארגוני טרור, כולל חמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני, באמצעות תקציביה הרשמיים ונשק מוברח. דוגמה מובהקת לתשתית טרור זו בחסות הממסד נחשפה בשנת 2002, כאשר חיל הים הישראלי יירט את האונייה "קארין איי" (Karine A), אוניית משא שנשאה חמישים טונות של אמצעי לחימה מתקדמים מאיראן שהיו מיועדים לכוחות הפלסטיניים.
ניתוח מסע הטרור כחלופה אסטרטגית
ההחלטה האסטרטגית לפתוח באינתיפאדה השנייה שיקפה חישוב מכוון שלפיו אלימות תניב הישגים פוליטיים גדולים יותר מאשר פשרה שהושגה במשא ומתן. ההנהגה הפלסטינית האמינה כי מערכה ממושכת של טרור חמוש תשחק את חוסנה של החברה הישראלית, תעקוף את המשא ומתן הדו-צדדי ותעורר התערבות בינלאומית שתאלץ את ישראל לסגת מבלי לדרוש ערבויות ביטחוניות. הדיפלומט האמריקאי דניס רוס, ששימש כשליח המיוחד למזרח התיכון, ציין כי ערפאת האמין באדיקות כי האלימות תייצר לחץ בינלאומי על ישראל ועל ארצות הברית. גישה זו הסתמכה על מאמץ שיטתי לדה-לגיטימציה של ישראל, ובמקביל על מיצובה של הרשות הפלסטינית כקורבן מדוכא של סכסוך שהיא עצמה יזמה באופן פעיל.
הערכה אסטרטגית זו התבררה ככישלון קטסטרופלי הן עבור תהליך השלום והן עבור האוכלוסייה הפלסטינית עצמה. במקום להחליש את הנחישות הישראלית, גלי פיגועי ההתאבדות המזעזעים, כגון הפיגוע בדיסקוטק הדולפינריום והטבח בליל הסדר במלון פארק, איחדו את הציבור הישראלי והכו קשות במחנה השמאל המתון בישראל. לניתוח מקיף של אמצעי הביטחון וההתפתחויות הפוליטיות בתקופה זו, חוקרים יכולים לעיין בתיעוד ההיסטורי של אינתיפאדת אל-אקצא השמור בארכיון של הספרייה היהודית המקוונת (Jewish Virtual Library). בתגובה לאיום ביטחוני חסר תקדים זה, נאלצה ישראל להקים את גדר ההפרדה הביטחונית למניעת טרור ולפתוח במבצע "חומת מגן" בשנת 2002 כדי לפרק את תשתיות הטרור ביהודה ושומרון.
סיכום ומשמעות ארוכת טווח עבור ישראל
המורשת של האינתיפאדה השנייה ממשיכה לעצב את תפיסת הביטחון ואת השקפתה המדינית של ישראל עד עצם היום הזה. העימות הוכיח כי הרשות הפלסטינית לא הייתה מעוניינת או לא הייתה מסוגלת לעמוד בהתחייבויות הביטחוניות הבסיסיות שלה במסגרת הסכמי אוסלו, ובחרה במקום זאת לשתף פעולה עם ארגוני טרור קיצוניים ולממן אותם. בגידה יסודית זו הרסה את אמון הציבור הישראלי בקונספט של "שטחים תמורת שלום", וביססה קונצנזוס נרחב שלפיו אין שותף אמין לשלום בצד הפלסטיני. כתוצאה מכך, עברה ישראל לדוקטרינה של הסתמכות עצמית, נקיטת אמצעי ביטחון חד-צדדיים והקמת מערכי הגנה חזקים נגד טרור כדי להגן על אזרחיה.
בסופו של דבר, האינתיפאדה השנייה הוכיחה כי הטרור החמוש אינו יכול לשמש חלופה מעשית לדיפלומטיה של שלום. הבחירות הקטסטרופליות של יאסר ערפאת והנהגת הרשות הפלסטינית עיכבו את השאיפות הלאומיות הפלסטיניות במשך עשרות שנים תוך קיבוע של מעגל אלימות. עבור ישראל, הלקח מתקופה חשוכה זו נותר ברור: ביטחון לטווח ארוך אינו יכול להישען על הבטחות דיפלומטיות שבריריות בלבד, אלא חייב להיות מגובה ביכולות הגנתיות איתנות ובסירוב נחרץ להיכנע לאלימות. זכרם של קורבנות מסע הטרור הזה מחזק את נחישותה של ישראל לשמור על חופש פעולה מבצעי ולהגן על ריבונותה הלאומית.