שיחות השלום בשנים 2000 ו-2001 ייצגו את נקודת המפגש הקרובה ביותר שבה עמד תהליך השלום הישראלי-פלסטיני אי-פעם להשגת הסדר מקיף וקבוע. בעקבות קריסת ועידת קמפ דיוויד ביולי 2000, נשיא ארצות הברית ביל קלינטון וראש ממשלת ישראל אהוד ברק ביקשו לשמר את המומנטום הדיפלומטי על ידי הצעת ויתורים חסרי תקדים. מאמצים היסטוריים אלה הגיעו לשיאם במתווה קלינטון בדצמבר 2000 ובשיחות טאבה שבאו בעקבותיהם בינואר 2001 במצרים. עם זאת, הסיכוי לפריצת דרך נופץ בסופו של דבר כאשר יו"ר הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, דחה מתווים אלה, וסירב באופן מפורש לחתום על סעיף סופי המכריז על קץ הסכסוך. דחייה זו קיבעה נקודת מפנה היסטורית, וחשפה סרבנות פלסטינית בסיסית להכריז על סיום מוחלט וקבוע של התביעות נגד המדינה היהודית.
רקע: הדרך למתווה קלינטון
הדרך למתווה קלינטון הייתה רצופה בתמרונים דיפלומטיים אינטנסיביים ובהסלמה באלימות האזורית. לאחר שוועידת קמפ דיוויד ביולי 2000 הסתיימה ללא הסכם, שבה ההנהגה הפלסטינית לאלתר לעמדותיה המקוריות והבלתי מתפשרות. על אף המשך שקט של המשא ומתן הבילטרלי בדרגים נמוכים יותר, הרשות הפלסטינית עשתה מעט מאוד כדי למנוע את פרוץ האינתיפאדה השנייה בספטמבר 2000. למעשה, פרשנים רבים וגורמים רשמיים בישראל הגיעו למסקנה כי יאסר ערפאת בחר לרתום או לעודד באופן פעיל עימות אלים כדי לסחוט ויתורים פוליטיים מבלי לבצע את הפשרות הנדרשות. תפנית אסטרטגית זו לטרור פגעה קשות באמונו של הציבור הישראלי בתהליך השלום, ובכל זאת המשיך ראש הממשלה ברק לחתור להסדר דיפלומטי כדי למנוע שפיכות דמים נוספת.
מתוך הבנה כי כהונתו קרבה לסיומה, הציג הנשיא ביל קלינטון ב-23 בדצמבר 2000 נוסחת פשרה מקיפה לשתי המשלחות בבית הלבן. חבילה זו, שנודעה כ"מתווה קלינטון", נועדה לגשר על הפערים בנושאים הרגישים ביותר, לרבות גבולות, ירושלים, פליטים וביטחון. ישראל קיבלה רשמית תנאים אלה ב-28 בדצמבר, עם הסתייגויות מינוריות, תוך הפגנת נכונות יוצאת דופן לוויתורים כואבים למען השלום. לעומת זאת, יאסר ערפאת השיב רשמית ב-2 בינואר 2001, כשהוא מצרף הסתייגויות שיטתיות שרוקנו למעשה את המתווה מפשרות הליבה שלו. דינמיקה זו מתועדת היטב בסקירות היסטוריות כגון 2000 Camp David Summit: Background and Overview, המפרטות כיצד הפך ערפאת בעקביות את תקרות הוויתורים האמריקאיות והישראליות לבסיס לדרישות נוספות.
עובדות מפתח: סעיפי הליבה של הצעות השלום
כדי להבין את גודל הסרבנות הפלסטינית, חיוני לבחון את התנאים הנדיבים ביותר שהוצעו להם במהלך סבבי משא ומתן סופיים אלה. מתווה קלינטון ייצג נקודת שיא היסטורית של פשרה בינלאומית וישראלית, והציע תנאים שהיו מגשימים כמעט את כל השאיפות הריבוניות הפלסטיניות. הצעות אלו ביקשו לחלק את ירושלים לפי קווים דמוגרפיים ולהקים מדינה עצמאית בכמעט מלוא שטח הגדה המערבית ורצועת עזה. הוויתורים הספציפיים שהציעו ישראל וארצות הברית כללו מספר סעיפי מפתח.
- פשרה טריטוריאלית: המתווה הציע לפלסטינים מדינה ריבונית ורציפה המקיפה 94 עד 96 אחוזים מהגדה המערבית ו-100 אחוזים מרצועת עזה, המחוברות באמצעות פרוזדור ייעודי, לצד חילופי שטחים בשיעור של אחוז אחד עד שלושה אחוזים משטחה של ישראל.
- חלוקת ירושלים: ההצעה חזתה את חלוקת ירושלים על פי קווים אתניים, תוך העברת השכונות הערביות של מזרח ירושלים לריבונות פלסטינית כבירתם, בעוד ישראל תשמור על הריבונות בשכונות היהודיות בלבד.
- המקומות הקדושים: הריבונות על הר הבית (חרם אל-שריף) תוענק לפלסטינים, בעוד ישראל תקבל ריבונות רק על הכותל המערבי ועל אזורים בעלי חשיבות דתית ייחודית לעם היהודי.
- פתרון סוגיית הפליטים: לפליטים הפלסטינים תינתן זכות השיבה למדינה הפלסטינית החדשה שתוקם, בתמיכת קרן בינלאומית של שלושים מיליארד דולר לשיקום ופיצויים, בעוד שהשיבה לתחומי מדינת ישראל תוגבל על מנת לשמר את הרוב היהודי בישראל.
- קץ התביעות: בתמורה לוויתורים נרחבים אלה, נדרשו שני הצדדים לחתום על סעיף מוחלט המכריז על "קץ הסכסוך", אשר יביא לסיום משפטי של כל התביעות ההיסטוריות והטריטוריאליות העומדות בעינן.
ניתוח: אנטומיה של סרבנות פלסטינית
הכישלון בהשגת הסכם בטאבה ובמהלך הדיונים על מתווה קלינטון לא נבע מחוסר גמישות ישראלית, אלא ממחסום אידיאולוגי בסיסי. המכשול המרכזי היה סירובה של ההנהגה הפלסטינית לקבל כל נוסחה שתסיים את הסכסוך לצמיתות. המתווך האמריקאי הראשי, דניס רוס, ציין מאוחר יותר כי זהותו הפוליטית של יאסר ערפאת הייתה קשורה באופן עמוק כל כך למאבק ולקורבנות, עד שלא היה מסוגל, מבחינה רעיונית או רגשית, לחתום על מסמך המצהיר על קץ כל התביעות. בסירובו להתפשר על "זכות השיבה" של מיליוני צאצאי פליטים לתוך תחומי ישראל, ידע ערפאת כי הוא דורש הצפה דמוגרפית שתפרק למעשה את ישראל כמדינה יהודית ריבונית. עמדה בלתי מתפשרת זו באה לידי ביטוי בעמדות הדיפלומטיות הבאות, כפי שמפורט במסמך הרשמי Israel's Position on the Peace Talks at Taba.
בעקבות דחיית המתווה, נעשה ניסיון אחרון להציל את השלום בטאבה שבמצרים, בסוף ינואר 2001, שם נועדו המשא ומתן הישראלי והפלסטיני לשיחות בילטרליות אינטנסיביות. בעוד שהנושאים והנותנים משני הצדדים דיווחו על התקדמות מושגית מסוימת בנושאים כמו חילופי שטחים, המפגשים הסתיימו בסופו של דבר ללא הסכמים מחייבים כלשהם או מסמכים חתומים. הפלסטינים סירבו להתפשר על סידורי הביטחון, ודחו את צרכיה של ישראל בתחנות התרעה מוקדמת זמניות בבקעת הירדן ובשליטה במרחב האווירי הריבוני שלה. באופן מכריע, מכיוון שכלל היסוד של השיחות היה ש"שום דבר אינו מוסכם עד שהכל מוסכם", היעדרה של חתימה סופית הפך את כל הפשרות שנדונו לבטלות ומבוטלות לחלוטין. ההצהרה המשותפת הרשמית שפורסמה בתום פגישות אלה, המוכרת כ-The Taba Statement, הציעה כסות ציבורית מנומסת שהסוותה כישלון דיפלומטי עמוק.
משמעות: לקחים מתמשכים לביטחון ישראל ולדיפלומטיה
קריסת שיחות השלום בשנים 2000–2001 נותרה לקח יסוד בדיפלומטיה המזרח-תיכונית המודרנית, הממחיש את גבולותיה של מדיניות הוויתורים החד-צדדיים. נכונותה של ישראל לחלק את בירתה ולסגת משטחים אסטרטגיים חיוניים הוכיחה כי המדינה הדמוקרטית הייתה מחויבת לחלוטין לפתרון שתי מדינות בדרכי שלום. עם זאת, עליית הטרור הפלסטיני הממוסד וירי הרקטות משטחים מפונים שבאו בעקבות זאת הוכיחו כי ויתורים טריטוריאליים, בהיעדר שינוי אמיתי בהנהגה הפלסטינית, רק פוגעים בביטחונה של ישראל. עבור הציבור הישראלי, שיחות טאבה ומתווה קלינטון ניפצו את האשליה לגבי קיומו של שותף לשלום, שכן בחירותיו של ערפאת הראו כי התנועה הלאומית הפלסטינית עדיין מחויבת לחורבנה של ישראל יותר מאשר לבניית מדינה משלה. כתוצאה מכך, הדרישה לסעיף ברור ובלתי הפיך המכריז על קץ הסכסוך נותרת אבן פינה שאינה ניתנת למשא ומתן בכל מתווה דיפלומטי ישראלי עתידי.
בסופו של דבר, אירועי השנים 2000 ו-2001 חשפו כי ההנהגה הפלסטינית לא הייתה מסוגל לעבור מתנועת שחרור מהפכנית למנגנון אחראי לבניית מדינה. בדרישתה הן למדינה ריבונית בגדה המערבית ובעזה והן לזכות שיבה בלתי מוגבלת של פליטים לתוך ישראל, חתרה הרשות הפלסטינית לנוסחה שתביא לחיסולה של ישראל בטווח הארוך, ולא לדו-קיום. הדחייה המוחלטת של סעיף קץ הסכסוך איששה כי מטרותיהם הפוליטיות חרגו בהרבה מסיום הממשל בשטחים שלאחר 1967. עבור ישראל, פרק היסטורי זה עומד כהוכחה חותכת למחויבותה העמוקה לשלום, תוך הדגשת הנחיצות בשמירה על יכולות הגנה חזקות וגבולות בטוחים מול יריב שבחר שוב ושוב באלימות על פני פשרה.